המקום שבו הג'ונגל האורבני ופחיות הספריי הטריות נפגשים
- shai doitsh שי דויטש
- לפני יום אחד (1)
- זמן קריאה 4 דקות
בפוסט הקודם שלי עזבנו את המרכז הממוסד ונסענו אל ה-North Side Gallery, כדי לראות איך תרבות הגרפיטי האנרכיסטית מצאה לעצמה היכל תהילה חוקי ומבעט מול תחנת נורדבנהאוף. סיפרתי לכם שם שברלין הבינה שהדרך הטובה ביותר לחבק את האמנות הזו היא לתת לה מרחבים ייעודיים, והבטחתי לקחת את הקונספט החוקי הזה ולנסוע איתו עמוק דרומה, אל מקום שבו האמנות לא יושבת על מדרכת הרחוב, אלא חבויה עמוק בתוך יער מכשף.
ברוכים הבאים אל Natur-Park Schöneberger Südgelände, המקום שבו הג'ונגל האורבני, הפלדה המחלדת ופחיות הספריי הטריות נפגשים בצורה הסוריאליסטית ביותר בעיר.
הקיטור שנרדם והטבע שהתעורר: מתחנת רכבת לגן עדן אבוד
הסיפור ההיסטורי של הפארק הזה הוא מופע מרהיב של קאמבק בוטני. החל משנת 1889, המתחם העצום הזה שימש כתחנת המיון והטיפול ברכבות הקיטור הגדולה ביותר של ברלין. המקום שקק פלדה, רעש מפלצתי ופיח שחור שמילא את השמיים. אך לאחר מלחמת העולם השנייה, עם חלוקת העיר, התחנה איבדה מחשיבותה ובשנת 1952 היא נסגרה וננטשה לחלוטין.
במשך כמעט חמישה עשורים, המקום נשאר נעול ומנותק מאחורי גדרות. בזמן הזה קרה דבר מכשף, הטבע לקח את המושכות חזרה. זרעים של עצים וצמחים שהגיעו על גבי קרונות הרכבת מכל רחבי אירופה לאורך השנים החלו לצמוח פרא. היער פשוט בלע את מסילות הפלדה, העצים בקעו מתוך המבנים, ונוצר פה אקו-סיסטם בוטני נדיר של "ג'ונגל תעשייתי" שאין לו אח ורע.
כשאתם מטיילים היום בין שבילי הפארק, אתם מרגישים את כובד ההיסטוריה ואת עוצמת הטבע בכל צעד. אחת הנקודות הדרמטיות ביותר היא קטר הקיטור העתיק, קטר ענק משנת 1940 שעומד קפוא על המסילה, מכוסה בחלקו בצמחייה ונראה כמו ספינת רפאים שנתקעה בלב היער.
פעימות של ספריי בין עצי הפרא: סודות ה-Tälchenweg
הלב הפועם של הפארק כולו התעורר לחיים בשנת 2000, כאשר עיריית ברלין קיבלה החלטה מהפכנית, להפוך את קירות הבטון התעשייתיים ששרדו ואת החורבות העתיקות לאורך שביל ה-Tälchenweg (שביל העמק הקטן) למתחם גרפיטי חוקי לחלוטין.
ההליכה לאורך השביל מעניקה תחושה שנכנסת לגלריית אמנות סודית באמצע היער. מדובר בשביל צר ומפותל שחודך את עומק הג'ונגל, שבו קירות בטון עצומים וגבוהים, ששימשו בעבר כקירות תמך תעשייתיים של חברת הרכבות, ניצבים כעת כקנבסים ענקיים בין העצים. יש משהו סוריאליסטי בריח של צבע הספריי הטרי שמתערבב עם ריח האדמה הלחה והצמחייה הפראית. בזמן שאנחנו מקשיבים לציוץ הציפורים ולרשרוש העלים ברוח, פתאום נשמע השקשוק המוכר של גולת המתכת בתוך פחית הספריי, ורואים אמן עומד על סולם, מרוכז לחלוטין, ויוצר בלב השקט הזה.
בניגוד למקומות אחרים בעיר שבהם תראו בעיקר תיוגים מהירים, ה-Tälchenweg הוא Hall of Fame במובן העמוק ביותר של המושג. הקירות כאן מארחים יצירות מורכבות ומרהיבות ממש (Mural Art) ברמה בינלאומית. חוקיות המקום מאפשרת לאמנים המובילים של העיר לקחת את הזמן, לעבוד שעות ארוכות, ולהגיע לרמות גימור מטורפות של פורטרטים היפר-ריאליסטיים, דמויות קומיקס מורכבות, ומשחקי תלת-ממד שמשתלבים עם הצללים של העצים.
אם תסתכלו היטב על חלק מהיצירות המורכבות לאורך השביל, קשה שלא לזהות את הסטייל והשפה החזותית של הגיבורים המקומיים שלנו, האמנים של Stereoheat וצוות SBB שעליהם כבר סיפרתי לכם בעבר. העובדה שהם יכולים לעבוד כאן בחופשיות, לעיני המטיילים, יוצרת דיאלוג נדיר בין אמנות הרחוב המחתרתית לבין הקהל הרחב.
לא רק מסילות: מה עוד מחכה לכם בלב הפארק?
כשממשיכים לצעוד מעבר לשביל הגרפיטי, מגלים שהפארק מציע שילוב מדהים בין חורבות תעשייתיים לתרבות פנאי מודרנית, והוא מרקם שלם של מתחמים מרתקים:
אולם קטרי הקיטור (Lokhalle): מבנה פלדה וזכוכית עצום ממדים ששימש פעם לתיקון הרכבות. כיום החלל הענק הזה משמש כמרכז לאמנות עכשווית, מיצגים, ואירועי תרבות אלטרנטיביים תחת שימור מחמיר.
מגדל המים האדום (Wasserturm): מבנה פלדה עצום המתנשא לגובה של 50 מטרים, שהפך לסמל האדריכלי של השכונה כולה. המגדל נשאר נקי לחלוטין מצבע כדי לשמר את מראה הפלדה המקורי שלו.
בית הקפה של הפארק (Café Paresis): חבוי בתוך אחד המבנים ההיסטוריים המשופצים, זהו המקום המושלם לעצור בו לקפה איכותי ועוגה גרמנית מסורתית, לשבת בחוץ בלב היער, ולהקשיב לשקט ולציוץ הציפורים.
כדי שלא נרמוס את הצמחייה הנדירה ואת זני החרקים הייחודיים שהתפתחו פה בחמישים שנות הניתוק, האדריכלים הקימו פה מערכת מבריקה של שבילי הליכה הבנויים כגשרי פלדה ורציפי עץ המוגבהים מעל פני הקרקע. אתם הולכים מעל פני האדמה, מביטים ביער הפראי מלמעלה, ונחשפים לאמנות ולחלודה בצורה הכי נקייה שיש.
מה עוד עושים בסביבה? יום טיול בשונברג העמוקה
הביקור בפארק Südgelände הוא חוויה שווה לנסוע במיוחד בשבילה, אך כדאי לנצל את הנסיעה דרומה כדי לחוות יום טיול שלם בשונברג, רובע עשיר בהיסטוריה, תרבות וקולינריה,הרי כמה המלצות עליהן כבר כתבתי בהרחבה: :
השקשוקה האגדית בקצבייה הישנה: אם אחרי ההליכה בפארק תפס אתכם הרעב, אתם חייבים לעשות את הדרך אל בית הקפה והמעדנייה המקומיים שעליהם המלצתי לכם, הממוקמים בתוך מבנה היסטורי של קצבייה ישנה בשכונה. לשבת שם על צלחת שקשוקה חמה, פיקנטית וטבעית, לצד חלה טרייה ומאכלים ביתיים שמחברים טעמים מוכרים לתוך הלב הברלינאי, זו ארוחת הצהריים המושלמת ליום כזה.
האי האדום (Rote Insel): שכונת פועלים היסטורית מרתקת בעלת אופי פוליטי מרדני, הממוקמת במרחק נסיעה קצר. זהו האזור המושלם לסיור רגלי בין כנסיות עתיקות לבין ברי היין המקומיים והאינטימיים של השכונה.
הרובע הבווארי (Bayerisches Viertel): שכונה אלגנטית והיסטורית הידועה בשל שלטי הזיכרון הייחודיים המפוזרים על פנסי הרחוב שלה, המנציחים את החוקים האנטי-יהודיים מתקופת הנאציזם, מהלך הנצחה מרגש ועמוק במרחב הציבורי.
חנות המפעל של Vanille & Marille: עצירת חובה בשעות אחר הצהריים החמות של יוני כדי להתרענן עם הגלידות המקומיות המטורפות שלהם, בחנות המפעל והמעבדה המרכזית שברחוב Hagelberger Str. בשונברג, שעליה הרחבנו בפוסט המתוקים שלנו.
🛒 צידה לדרך: איפה מצטיידים לפני שיוצאים לפארק?
אם ההליכה לאורך ה-Tälchenweg עשתה לכם חשק לתפוס פחית ספריי ולנסות את כוחכם על קירות הבטון החוקיים (במסגרת השעות המותרות כמובן), כדאי שתגיעו מוכנים מראש עם הציוד הנכון. בין אם מקום הלינה שלכם נמצא במערב העיר התוסס ובין אם אתם לנים באזורי המזרח ההיפסטריים, בפוסט הזה בבלוג תוכלו להבין בדיוק איפה רוכשים פחיות ספריי וציור מקצועי בברלין,
רוצים לפענח את השפה הסודית של קירות ברלין, לפגוש את הסיפורים של הצוותים האגדיים כמו SBB, ולראות איך העיר הזו הפכה לקנבס הפתוח הגדול בעולם?
אני מזמין אתכם להצטרף אליי לסיור אמנות רחוב וגרפיטי. יחד נצא אל מעבר למסלולים התיירותיים הרגילים, נגלה את החצרות הנסתרות, את היכלי התהילה החוקיים ואת יצירות הענק שמעצבות את פני הרחובות מדי יום.
📍 מידע למבקרים:
המקום: Natur-Park Schöneberger Südgelände.
איך מגיעים: הדרך הפשוטה ביותר היא לקחת את קווי הרכבת העירונית S2 או S25 ולרדת ישירות בתחנת Priesterweg. הכניסה לפארק נמצאת ממש ביציאה מהתחנה.
עלות כניסה: 1 אירו בלבד, כסף שנכנס ישירות לטובת פרויקטים של שימור הטבע והאמנות החוקית במתחם.
פארק זידגלנדה מוכיח לי בכל פעם מחדש שברלין היא עיר שיודעת להעניק חיים חדשים ומשמעות עמוקה למה שהעולם הגדיר כ"זבל תעשייתי" נטוש. במקום שבו נשמעו פעם שקשוקי גלגלים ופיח, עומדים היום קירות הבטון הנושנים, ומראים לכל מי שמטייל ביניהם איך הטבע והספריי יכולים לחיות יחד, בכבוד הדדי, וליצור את אחד המקומות המכשפים ביותר בעיר.
לעוד סיפורים שמגלים את ברלין האמיתית, המלצות חמות על מקומות בילוי לאורך הנהר וכל מה שקורה ברחובות של העיר בקיץ, אתם מוזמנים לעקוב אחריי באינסטגרם!
תגובות