עד לפני עשור שדיברנו על אמנות רחוב בברלין, דיברנו בעיקר על עבודות גרפיטי קלאסיות, תיוגים מהירים, או פרויקטים ממוסדים ואיטיים , שבה אמן מקבל קיר אחד קטן ומצייר עליו במשך תקופה ארוכה. אך ב 2018 הקירות של ברלין עברו מהפכה שהתחילה בחגיגת אמנות מרוכזת, פראית ומסיבית, שהפכה חזיתות של שיכוני בטון אפורים ועצומים ליצירות מופת מונומנטליות (Murals) בגובה של עשר קומות, פרויקטים שדורשים לא רק פחיות צבע, אלא מנופי הרמה עצומים, פיגומים, ותכנון הנדסי מורכב ומדויק. השינוי הדרמטי הזה הוא תוצאה

בפוסט הקודם שלי עזבנו את המרכז הממוסד ונסענו אל ה-North Side Gallery, כדי לראות איך תרבות הגרפיטי האנרכיסטית מצאה לעצמה היכל תהילה חוקי ומבעט מול תחנת נורדבנהאוף. סיפרתי לכם שם שברלין הבינה שהדרך הטובה ביותר לחבק את האמנות הזו היא לתת לה מרחבים ייעודיים, והבטחתי לקחת את הקונספט החוקי הזה ולנסוע איתו עמוק דרומה, אל מקום שבו האמנות לא יושבת על מדרכת הרחוב, אלא חבויה עמוק בתוך יער מכשף. ברוכים הבאים אל Natur-Park Schöneberger Südgelände, המקום שבו הג'ונגל האורבני, הפלדה המחלדת ו

ברלין היא עיר של ניגודים, אבל המעבר החד בין מרכז העיר התוסס והתיירותי לבין שכונות המגורים האפורות של קצה הצפון, הוא חוויה שקשה להסביר במילים. רוב המטיילים שמגיעים לעיר מחפשים את אמנות הרחוב בסמטאות של קרויצברג או על שרידי החומה באיסט סייד גלרי, אבל כדי לראות את האמנות האמיתית, זו שמשנה מציאות ונוגעת בחיים של אנשים, צריך להרחיק עד לשכונת טגל (Tegel). שם, בין שיכוני בטון ענקיים ומונוליטיים, מסתתר פרויקט Artpark Tegel, גלריה אנכית מטורפת בגובה של 42 מטרים, שמוכיחה שלצבע יש כוח ל

תארו לעצמכם את ברלין של שנות ה -90 , עיר שרק התאחדה, מלאה במבנים אפורים, חללים ריקים ותחושה של ואקום תרבותי. בתוך השקט הזה צמח אדריאן נאבי (Adrian Nabi) , הילד שגדל בברלין המערבית והקשוחה של שנות ה -80 , והחליט שהקירות של העיר הם לא רק בטון, אלא דפים לבנים שמחכים למילים. נאבי לא רצה להיות עוד "וונדליסט" שבורח מהמשטרה, הוא רצה ליצור מהפכה שתיתן לקירות קול, מהפכה שתהפוך את ברלין למקום שבו האמנות לא מתחבאת בתוך מוזיאונים אלא צועקת עלינו מהסמטאות. הפילוסופיה של נאבי: "תקשורת אורב

כשנכנסים ל חצר שוורצנברג , התחושה היא של כניסה למנהרת זמן אל ברלין המחתרתית של שנות ה -90 . הקירות מכוסים בשכבות אינסופיות של גרפיטי, מדבקות ופוסטרים, אבל בתוך כל ה"רעש" הוויזואלי הזה, אי אפשר לפספס את הדיוקן העצום של אנה פרנק. היצירה הזו, מעשה ידיו של האמן האוסטרלי ג'ימי סי (James Cochran), היא לא עוד ציור קיר. היא פעימת לב שקפאה על הבטון, והיא מצליחה לעשות את מה שספרי היסטוריה רבים נכשלים בו, להפוך את אנה פרנק מילדה בשחור,לבן לנפש חיה שמתבוננת בנו כאן ועכשיו. ג'ימי סי: האמ

ברלין היא עיר של שכבות. בכל פינת רחוב אפשר למצוא היסטוריה שצבועה על גבי היסטוריה, פוסטרים שמונחים זה על זה וגרפיטי שמכסה קירות שלמים. אבל בזמן שרוב האמנים עסוקים בלהוסיף צבע לעיר, יש אמן אחד שבוחר לעשות בדיוק את ההפך - הוא מקלף, חוצב וגורע מהקיר כדי לחשוף את הנשמה של ברלין. הכירו את אלכסנדר פארטו , הידוע בשם Vhils . הטכניקה: Scratching the Surface כדי להבין את Vhils , צריך להבין שהוא לא עובד עם מכחול. הוא עובד עם פטישים, אזמלים, מקדחות ופטישוני אוויר. הטכניקה שלו, שהוא מכנה "

כולנו מכירים את ה-1 באפריל כיום המתיחות הבינלאומי, היום שבו אנחנו מטילים ספק בכל כותרת ברשת. אבל בברלין, התאריך שבאמת נחקק בזיכרון הדיגיטלי הקולקטיבי הוא דווקא ה-1 בפברואר. ביום הזה, בשנת 2020 , התרחשה אחת המתיחות הטכנולוגיות היצירתיות והחכמות ביותר שנראו בעיר - כזו שלא הייתה צריכה שורות קוד מורכבות, אלא רק עגלה אדומה קטנה, 99 טלפונים משומשים והרבה תעוזה ברלינאית טיפוסית. המתיחה שהפכה רחוב ריק לסיוט תנועה האמן הברלינאי סיימון וקרט ( Simon Weckert ) החליט לאתגר את האופן שבו א