אדריאן נאבי והקירות שסירבו לשתוק: הסיפור של פסטיבל Backjumps
- shai doitsh שי דויטש
- לפני 18 שעות
- זמן קריאה 4 דקות
תארו לעצמכם את ברלין של שנות ה-90, עיר שרק התאחדה, מלאה במבנים אפורים, חללים ריקים ותחושה של ואקום תרבותי. בתוך השקט הזה צמח אדריאן נאבי (Adrian Nabi), הילד שגדל בברלין המערבית והקשוחה של שנות ה-80, והחליט שהקירות של העיר הם לא רק בטון, אלא דפים לבנים שמחכים למילים. נאבי לא רצה להיות עוד "וונדליסט" שבורח מהמשטרה, הוא רצה ליצור מהפכה שתיתן לקירות קול, מהפכה שתהפוך את ברלין למקום שבו האמנות לא מתחבאת בתוך מוזיאונים אלא צועקת עלינו מהסמטאות.
הפילוסופיה של נאבי: "תקשורת אורבנית" כמעשה דמוקרטי
כדי להבין את המהפכה שחולל נאבי, צריך להבין קודם את הראש שלו. הוא טבע את המונח "Urban Communication" (תקשורת אורבנית), מושג שהפך לתנ"ך של אמני הרחוב בעיר. נאבי טען שהעיר שייכת לאנשים שחיים בה, ולא לחברות פרסום או ליזמי נדל"ן. עבורו, הגרפיטי הוא "לוח המודעות של הדמוקרטיה", הדרך של האדם הקטן להגיד "אני קיים" בתוך המטרופולין המנוכר. כפי שהוא אמר פעם בראיון,
"אם אתה חי בעיר, יש לך זכות לעצב את המרחב שלך, האמנות שייכת לרחוב כי שם מתרחשים החיים האמיתיים".
הפילוסופיה הזו היא הקונטקסט להכל, היא הסיבה שהוא החליט להוציא ב-1994 את המגזין Backjumps, שהיה הניסיון הראשון להעניק לגרפיטי כבוד של אמנות גבוהה.
מהמגזין אל המציאות: הנס של ביתני (Bethanien)
המעבר מהדפים המודפסים אל הקירות קרה כעשור לאחר מכן. נאבי הבין שמגזין הוא דבר סטטי מדי עבור עיר דינמית כמו ברלין, ולכן הוא הגה את המושג "Live Issue" (גיליון חי). במקום לקרוא על אמנות, האנשים יחוו אותה. המפקדה של המהפכה הזו הוקמה במתחם ה-Bethanien (ביתני) המרהיב בקרויצברג. החיבור הזה הוא לא פחות ממדהים, מדובר באותו מבנה היסטורי ששימש כבית חולים ושבו נפרדה ברלין מאניטה ברבר בשנת 1928. בסיבוב של הגורל, נאבי הפך את החלל הזה שראה כל כך הרבה כאב ודקדנס למרכז העצבים של היצירה המודרנית. ביתני הפך למקום שבו אמנות הרחוב קיבלה לראשונה בית רשמי, מוגן ומכובד, וממנו היא "נשפכה" החוצה אל כל קירות הרובע.
2003: המפץ הגדול והגעתו של בנקסי
המהדורה הראשונה של הפסטיבל ב-2003 הייתה הרגע שבו הכל השתנה. נאבי הצליח לעשות את הבלתי יאומן ולהכניס את אמני הרחוב לתוך הקודש פנימה של ביתני. זו הייתה השנה שבה הוא הביא לברלין את בנקסי (Banksy), הרבה לפני שהעולם ידע איך לבטא את השם שלו. בנקסי יצר בתוך המתחם ובסביבתו כמה מהעבודות המכוננות שלו, כולל את הסטנסילים המפורסמים של ה"שומרים" (Watchers), דמויות של גברים בחליפות שצופות על הקהל ממקומות בלתי צפויים. השנה הזו הוכיחה שגרפיטי הוא לא רק ריסוס מהיר של שם, אלא שפה ויזואלית מורכבת שבוחנת את הגבולות של חוק ואמנות.
2005: ברלין הופכת למרכז העולם
ב-2005, פסטיבל Backjumps כבר הפך לשם דבר גלובלי. נאבי הפך את קרויצברג למגרש משחקים בינלאומי, כשהוא מארח אמני ענק כמו Shepard Fairey (האיש מאחורי המותג OBEY) ואת האחים הברזילאים Os Gêmeos, הידועים בדמויות הצהובות והסוריאליסטיות שלהם. היצירה הכי מפורסמת מהשנה הזו הייתה מוראל ענק של הדמויות הצהובות על קיר ברחוב Oppelner Straße, יצירה שהכניסה צבע ופנטזיה לתוך היום-יום האפור של התושבים. השנה הזו ביססה את ההבנה שאמנות רחוב היא נכס תיירותי ותרבותי, והחלה את הטרנד של אמנים מכל העולם שחולמים להשאיר חותם על קירות ברלין.
2007: המהפכה של קנה המידה
שנת 2007 הייתה השנה שבה הכל הפך לגדול יותר. נאבי החליט לעבור מסטנסילים וציורים קטנים ל"מוראלים" (Murals) עצומים שמשנים את קו הרקיע של העיר. זו הייתה השנה של ויקטור אש וה"אסטרונאוט" המפורסם שלו במריאננשטראסה, עבודה שצוירה ללא פיגומים והפכה לסמל של קרויצברג. באותה שנה הגיע גם האמן האיטלקי BLU, שיצר את יצירות ה-Cuvry האיקוניות, ביניהן הדמות שמסירה מסכה ושתי הדמויות הקשורות בעניבה. השנה הזו סימנה את המעבר של ברלין מ"עיר עם גרפיטי" ל"עיר שהיא גלריה פתוחה", כשהאמנות הופכת לחלק בלתי נפרד מהאדריכלות העירונית.
המורשת שממשיכה לפעום: מ-2009 ועד היום
רבים חושבים שהסיפור הסתיים ב-2007, אבל נאבי המשיך להפעיל את ה"גיליונות החיים" שלו לאורך השנים בדרכים מפתיעות. ב-2009, לציון 20 שנה לנפילת החומה, נערכה המהדורה הרביעית שהתמקדה בקשר שבין אמנות לחירות פוליטית. ב-2012 הושקה מהדורת Backjumps Junior, שהתמקדה בחינוך הדור הבא של האמנים בקרויצברג, מתוך הבנה שהמהפכה חייבת להמשיך הלאה.
רגע השיא המאוחר הגיע ב-2015 עם תערוכת "Backjumps 20+1", שחגגה 21 שנים של פעילות במתחם הביתני. התערוכה הזו הייתה סיכום היסטורי מרגש שהציג איך אמנות הרחוב הפכה מהשוליים למרכז הקונצנזוס. בשנים האחרונות (2018-2026), בעוד שפסטיבלים חדשים כמו ה-Berlin Mural Fest (זהו הפסטיבל שמופיע בסרטון מ-2018) המשיכו את הקו של ציורי קיר ענקיים בכל רחבי העיר, אדריאן נאבי עבר להתמקד באוצרות של פרויקטים נקודתיים וארכיוניים (כמו תערוכת "Transgressive" ב-2024), כשהוא שומר על הרוח המקורית של Backjumps כפלטפורמה ביקורתית שלא נכנעת למסחור.
השלישייה המנצחת: האמנים ששינו את המפה
החזון של נאבי הביא לברלין את השמות הגדולים ביותר, אלו ששינו לנצח את הדרך שבה אנחנו מטיילים בעיר:
בנקסי (Banksy) ב-2003: הוא הביא את המסתורין וההומור הפוליטי. עבודותיו בברלין היו הצהרה על כוחה של השבלונה להעביר מסר חד ומהיר בלב המרחב הציבורי.
היצירות של BLU: BLU הביא את הביקורת החברתית הכי נוקבת. יצירת ה-Leviathan (האיש הוורוד) שלו שהציגה מפלצת ענקית הבולעת בני אדם, הייתה אחת היצירות החשובות בעולם עד שנמחקה סופית בתחילת 2025 עקב שיפוץ המבנה. המחיקה הזו, יחד עם מחיקת עבודות ה-Cuvry שלו ב-2014, הפכה לחלק מהמיתוס של המאבק בג'נטריפיקציה בברלין.
Berlin Blu; Kamahele, CC BY-SA 3.0 <https://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0>, via Wikimedia Commons העיניים של JR: האמן הצרפתי JR הביא את הפרויקט "Women are Heroes", כשהוא מדביק צילומים עצומים של עיניים ופנים על בניינים שלמים, מה שיצר תחושה שהקירות של קרויצברג צופים בנו בחזרה.
בואו לגלות את המהפכה האורבנית בסיור שלי!
רוצים להכיר מקרוב את היצירות ששינו את פני העיר ולטעום את ברלין האמיתית? אני מזמין אתכם לסיור גרפיטי ואוכל רחוב, סיור שבו נעבור בארבעה רובעים מרתקים של העיר: מייטה, פרידריכסהיין, קרויצברג ושונברג. בכל אחד מהם נבקר במקומות מיוחדים שבהם מסתתרות יצירות של אמני הגרפיטי ואמנות רחוב הגדולים בעולם.
הסיור קליל ומעניין, הוא כולל כמובן מעבר דרך חומת ברלין המפורסמת ב"איסט סייד גלרי", שם נפענח יחד את המסרים שמאחורי הציורים. במהלך הסיור גם נכיר את אוכל הרחוב הגרמני האותנטי, ונעצור באחד הדוכנים המפורסמים ביותר בעיר לטעימה שתשאיר לכם טעם של עוד. בואו לראות את ברלין דרך העיניים של האמנים והטעמים של הרחוב.
אדריאן נאבי ופסטיבל Backjumps לימדו אותנו שברלין היא עיר של השתנות מתמדת, מקום שבו הקירות לא רק מגינים עלינו, אלא גם מספרים לנו מי אנחנו ולאן אנחנו שואפים להגיע.
לעוד סיפורים על האמנות שבונה את ברלין ועל הפינות שמשפיעות עלינו עד היום, אתם מוזמנים לעקוב אחריי באינסטגרם!
תגובות