מיטה Mitte: המרכז ההיסטורי של ברלין

כשצועדים היום בכיכר בבל (Bebelplatz), קשה שלא להסתנוור מהיופי הארכיטקטוני המקיף אותה. היא נחשבת לאחת הכיכרות המרהיבות באירופה, מוקפת בבית האופרה הלאומי, קתדרלת סנט הדוויג והספרייה הישנה. אך מתחת לפני השטח המהודרים, בלב המרצפות, מסתתר חור שחור של זיכרון. זהו סיפור על מקום שנולד מתוך חזון של נאורות וחופש, הפך לבירת החופש העולמית, ואז צנח לזירת הפשע התרבותי הנתעב ביותר של המאה ה-20. Bebelplatz Berlin, Jan Künzel, CC BY-SA 4.0 <https://creativecommons.org/licenses/by-sa/4.0>, via

בברלין, חלק מהמקומות הכי טובים הם אלו שמסתתרים ממש מתחת לאף. בלב שכונת מיטה (Mitte) הסואנת, בקצה של פארק וויינברג (Weinbergspark) הפופולרי, מסתתר גן ורדים קטן וקסום. ובתוך הגן הזה, שוכן לו בר קטן ומושלם, שהפך לאחד המקומות האהובים עליי לדרינק של שקיעה באביב ובקיץ. בפוסט הזה נגלה את סוד הקסם שלו, נדבר על תרבות היין הברלינאית וגם על... הולה-הופ. לא רק טירגארטן: הקסם של גני הוורדים בברלין גני ורדים מטופחים הם חלק בלתי נפרד מהתרבות וההיסטוריה של הפארקים בגרמניה. הם מסמלים את החיבו

בתחילת אפריל 1945, ברלין כבר לא הייתה העיר המפוארת שביקשה לשלוט בעולם. היא הייתה ערימה מעשנת של חורבות, מקום שבו הפאר המגלומני של הרייך השלישי התפורר אל תוך שלוליות של בוץ ואפר. השקט ברחובות היה שקט מצמרר של המתנה לגזר דין מוות, כשהברלינאים, מותשים משנים של הפצצות מהאוויר, הבינו שהסוף לא יגיע הפעם מהשמיים אלא מהקרקע. במרחק של פחות מ -60 קילומטרים מהעיר, על גדות נהר האודר, נערך הצבא האדום בכוח חסר תקדים, כשמיליוני חיילים ועשרות אלפי קני תותחים מכוונים כולם אל הלב של מה שנותר

כשנכנסים ל חצר שוורצנברג , התחושה היא של כניסה למנהרת זמן אל ברלין המחתרתית של שנות ה -90 . הקירות מכוסים בשכבות אינסופיות של גרפיטי, מדבקות ופוסטרים, אבל בתוך כל ה"רעש" הוויזואלי הזה, אי אפשר לפספס את הדיוקן העצום של אנה פרנק. היצירה הזו, מעשה ידיו של האמן האוסטרלי ג'ימי סי (James Cochran), היא לא עוד ציור קיר. היא פעימת לב שקפאה על הבטון, והיא מצליחה לעשות את מה שספרי היסטוריה רבים נכשלים בו, להפוך את אנה פרנק מילדה בשחור,לבן לנפש חיה שמתבוננת בנו כאן ועכשיו. ג'ימי סי: האמ

ברלין היא עיר של שכבות, ולפעמים השכבה הכי מעניינת היא זו שמביטה בכם חזרה מפינת הרחוב. אם טיילתם במיטה ( Mitte ) או בקרויצברג, בטח שמתם לב לציפורים הצבעוניות שמעטרות כמעט כל קיר פנוי. הציפור הסגולה שתפסתי בעדשה השבוע היא לא סתם גרפיטי אקראי; היא חלק מאחת התופעות הוותיקות והמרתקות ביותר בסצנת אמנות הרחוב הברלינאית, סיפור שהתחיל כמרד בשנות ה -90 והפך לסמל של חופש עירוני. המצלמה האנושית של KHC Crew מאחורי הציפורים הללו עומד אחד הקולקטיבים המשפיעים ביותר בעיר - ה- KHC Crew (Kill

אם טיילתם אי פעם בברלין, בטח ראיתם את המגדל השבור והמרשים בלב הקודאם - כנסיית הזיכרון על שם הקיסר וילהלם. המבנה האיקוני הזה הוקם על ידי נכדו כדי להנציח את דמותו של הקיסר שהפך לסמל של גרמניה המאוחדת. אבל וילהלם הראשון לא השאיר אחריו רק כנסייה; בלב הטיגרטן (Tiergarten) ניצבת דמות נוספת שקשורה אליו, נוצצת למרחקים - "אלזה" (Goldelse) . ב- 22 במרץ אנחנו חוגגים את יום הולדתו של הקיסר וילהלם הראשון, וזהו הזמן המושלם לצלול לסיפורו של המבנה המרתק ביותר בעיר - עמוד הניצחון ( Siegessä

יש תאריכים בברלין שהם פצע פתוח, וה– 27 בפברואר הוא אולי הכואב והמרשים שבהם. כדי להבין מה קרה ביום הזה, צריך לחזור אל המסדרונות האפלים של שלטון הרייך בתחילת 1943 . יוזף גבלס, שר התעמולה והמושל של ברלין, היה אחוז דיבוק: הוא רצה להעניק לאדולף היטלר מתנה מיוחדת לכבוד יום הולדתו ה- 54 שחל באפריל - ברלין נקייה מיהודים (" Judenrein "). הקהילה שהולכת ונעלמת: החלוקה המעוותת ערב עליית הנאצים לשלטון, ברלין הייתה בית לקהילה יהודית מפוארת של כ– 160,000 איש. ב- 1943 , אחרי גלי גירושים בל

יש משהו כמעט סוריאליסטי בלראות את האישה החזקה ביותר בעולם, זו שניווטה את אירופה דרך המשברים הגדולים ביותר של המאה ה-21, עומדת בתור לקופה עם שקית בד רב-פעמית. עבור תושבי רובע מיטה (Mitte) בברלין, המראה של אנגלה מרקל בוחנת בקפידה ירקות בסופרמרקט השכונתי "Hit Ullrich" ברחוב Mohrenstraße לא היה אייטם רכילותי - זו הייתה פשוט השגרה הברלינאית במיטבה. מרקל היא לא רק פוליטיקאית שפעלה מברלין; היא ההתגלמות המזוקקת של העיר המאוחדת. המסע שלה, שהחל במעבדות המחקר במזרח הקומוניסטי והסתיים

יש רגעים בברלין שבהם העיר פתאום "קורצת" לך. זה בדרך כלל קורה כשמפסיקים להסתכל על המדרכה או על מסך הטלפון, ומתחילים להרים את העיניים למעלה, אל מעבר לקו הקומה הראשונה. שם, בפינות נסתרות או על קצות מרזבים, מחכה הפרס למי שבאמת סקרן לגבי הרחוב: דמות גבינה צהובה, קטנה וממזרת, שנראית כאילו היא תמיד הייתה שם, משקיפה על הקצב של העיר בחיוך מחורר. המפגש הראשון שלי איתה היה מקרי לגמרי, בתוך השגרה המהירה של ה- Mitte (מיטה). ופתאום, ממש ליד הכניסה המיתולוגית של ה- Haus Schwarzenberg (חצ

בפוסטים הקודמים בסדרה דיברנו על המעצבים שכבשו את המסלולים ועל תרבות היד שנייה שחוגגת את הקיים. אבל כדי להבין באמת את ה-DNA של האופנה בברלין, אנחנו חייבים לחזור לנקודת ההתחלה. למקום שבו הכל התחיל, ושבו הכל כמעט נמחק. ברוכים הבאים ל- Hausvogteiplatz - הכיכר שפעם רעדה מרעש של אלפי מכונות תפירה והיום שותקת את זיכרונותיה בין קירות של מראות. ירושלים של האופנה: כשהעולם נתפר בברלין דמיינו את הכיכר הזו בשנת 1925: המולת רחוב בלתי פוסקת, עגלות עמוסות גלילי בד יקרים עוברות בין בנייני הל

היום, ה-24 בינואר, ברלין חוגגת יום הולדת למלך הכי "ברלינאי" שלה – פרידריך הגדול. אם בפוסט הקודם שיתפתי אתכם בסיפורים האנושיים והטרגיים שעיצבו את דמותו, היום אני רוצה שנסייר יחד בין האבנים והשדרות ששינו את פניה של ברלין לנצח. כשאני מסייר איתכם בעיר, אני תמיד אומר שברלין היא לא רק אוסף של בניינים; היא החזון של פרידריך שקם לתחייה. הוא מצא עיר אפורה, מוקפת ביצות וביצורים צבאיים, והחליט להפוך אותה ל"אתונה שעל נהר השפרה". הוא לא רק בנה קירות; הוא יצק לתוך האבן את רעיונות הנאורות,

ב-24 בינואר, ברלין תציין את יום הולדתו של האיש שעיצב אותה יותר מכל אחד אחר – פרידריך הגדול. עבור רבים הוא "המלך הלוחם", האיש שהפך את פרוסיה למעצמה, אבל מאחורי המדים המעוטרים והמבט הקשוח הסתתרה נפש של פילוסוף, מוזיקאי ואדם של ניגודים בלתי אפשריים. פרידריך השני בדיוקן משנת 1736 , אנטואן פן (Antoine Pesne), 1736. מקור: Wikipedia / CC0 מאז שנפגשתי בדמותו לראשונה, נמשכתי אל האישיות הייחודית שלו; הניגודים החריפים, התעוזה הבלתי מתפשרת, סיפורי האהבה הטרגיים, הקשר העמוק לאחיו הקטן, וה

ברלין יכולה להיות קשוחה ואפורה בינואר, אבל לפעמים כל מה שצריך זה פינה קטנה וחמה שמרגישה כמו רובע המארה בפריז. בלב רובע מיטה , על ה- Weinbergsweg השוקק, שוכן Café Fleury - בית קפה שהוא מכתב אהבה צרפתי בלב הבירה הגרמנית. זה המקום שבו עוצרים לרגע את היום ומתמסרים לאווירה של בוקר פריזאי. הקסם של Fleury טמון באותנטיות הלא מתאמצת שלו. זהו ביסטרו המנוהל על ידי צוות צרפתי-גרמני, המביא אל לב השכונה את תרבות האוכל והאירוח הצרפתית. העיצוב,עם שולחנות העץ הקטנים והאווירה הביתית, יוצר

היום, ה- 15 בינואר, ברלין עוצרת לרגע כדי לזכור את אחד הלילות הדרמטיים והאפלים בתולדותיה. לפני יותר ממאה שנה, בלילה קר אחד של ינואר, נרצחה כאן רוזה לוקסמבורג ( Rosa Luxemburg ) - "רוזה האדומה". עבורי, רוזה היא הרבה מעבר לסמל פוליטי; כיהודייה שהותירה חותם בל יימחה על ברלין והשפיעה עמוקות על מהלך ההיסטוריה שלה, היא מהווה השראה כאישה שלא נרתעה מלפעול בלב הסערה. היא הסמל לברלין הלוחמת והאינטלקטואלית, זו שלא מפחדת לחשוב אחרת גם כשזה עולה לה בחיים. מי הייתה רוזה לוקסמבורג? רוזה היי

במיוחד בחורף, כשהימים קצרים וקרים, לפעמים כל מה שמתחשק זה למצוא מקום חם ומעניין שיספר לנו סיפור. בפוסט הזה אני רוצה לקחת אתכם לאחד המוזיאונים האהובים עליי, כזה שאני אוהב לחזור אליו שוב ושוב. הוא שוכן בבניין שנראה כאילו נלקח מאגדה עתיקה, ומספר את כל הסיפור של ברלין, מרגע היווסדה ועד היום. לא עוד מוזיאון היסטוריה משעמם המוזיאון המרקישי ( Märkisches Museum ) הוא המוזיאון הראשי של העיר ברלין. כבר מבחוץ תבינו שהוא מיוחד – הבניין עצמו נבנה בתחילת המאה ה- 20 כקולאז' של סגנונות אדרי

אם כבר הספקתם לקרוא פוסטים קודמים שלי, הבנתם שבברלין כמעט לכל בניין, דוכן אוכל רחוב או יצירה על הקיר סיפור מיוחד, המספרים יחד את סיפורה של העיר שלי. מלבדם, משלימים את התמונה המלאה שמות הרחובות, אשר מזכירים לנו דמויות חשובות בהיסטוריה, אירועים מיוחדים ואנשים ומקומות שהעיר חפצה ביקרם. בחודש דצמבר האחרון עלתה לכותרות יוזמה מרגשת של ראש עיריית ברלין, קאי וגנר, אשר הציע לשנות את שמו של חלק מרחוב ה- Dorotheenstraße , שנמצא ממש בלב רובע הממשל, ל"רחוב יד ושם" ( Yad-Vashem-Straße ).

במרכז ברלין, בתוך נהר השפרה, שוכן אחד מאתרי המורשת המרתקים בעולם - אי המוזיאונים ( Museumsinsel ) . זהו ריכוז בלתי נתפס של אוצרות, שהוכרז כאתר מורשת עולמית. בפוסט הזה אקח אתכם למסע אל האי ואספר לכם על החזון המלכותי שהקים אותו, על חמשת המוזיאונים המפוארים שבו, ואיך הכי חכם לבקר בו. חזון של מלך: הסיפור שמאחורי אי המוזיאונים למה הוא אי? האי הוא תוצר של איתני הטבע והיסטוריה יחד. זהו למעשה האי הצפוני בנהר השפרה, שבו הוקם במקור מרכז העיר של ברלין. האזור הפך במאה ה -19 לשטח ביצתי ש

יש בניינים בברלין שגורמים לך להרגיש קטן. כשעמדתי אתמול בכניסה ל המבורגר באנהוף (Hamburger Bahnhof) , שוב היכתה בי אותה תחושה: העוצמה של ההיסטוריה מול השקט של ההווה. תחשבו על זה רגע - המקום הזה, שפעם רעד משריקות קיטור ורעש של גלגלי פלדה, הוא היום אחד המקומות השקטים והמהפנטים בעיר. בביקור הזה, בתוך אולם התערוכות העצום, הבנתי שהבניין הזה הוא לא רק "מוזיאון", הוא סיפור הישרדות ברלינאי קלאסי. בפוסט הזה אני לוקח אתכם למסע בין קטרים היסטוריים לאמנות עכשווית בועטת, וממליץ על תערוכ

אין ברלינאי או תייר שחקר את העיר ולא פגש בלוסי הקטנה או באחת הנשים שהאמן צייר לפחות פעם אחת. בכל יצירה הדמות משתנה ומסקרנת אותך להמשיך ולחפש אותה ברחבי העיר. הניגוד הזה - בין קריקטורה קטנה ואפלה לפורטרט ענק ונוגע ללב - הוא כל הסיפור של El Bocho . בפוסט הזה ננסה לפתור את המסתורין של האמן עם שתי הנשמות האלה. האמן המסתורי והאסטרטגיה של הצייד האמן El Bocho הוא אמן רחוב ממוצא ספרדי, שפועל בברלין כבר קרוב לשני עשורים. הוא בחר לשמור על אנונימיות קפדנית, וזהות הפנים שלו נותרה סוד שמ

דמיינו שאתם הולכים ברחוב שקט בברלין, ופתאום נתקלים בשלד של כנסייה קלאסית ועתיקה. אבל במקום דממה של חורבה, אתם שומעים צלילי מוזיקה בוקעים מבפנים, או רואים מיצג אמנות מודרני מציץ דרך קשתות החלונות הריקים. זהו הקסם של כנסיית סנט אליזבת במיטה, מקום שמספר את כל הסיפור הברלינאי - הרס, לידה מחדש, והיכולת המופלאה להפוך צלקת לבמה. יצירת מופת, צלקת של מלחמה: סיפורה של כנסיית סנט אליזבת כדי להבין את המקום, צריך לחזור אחורה לשנות ה- 30 של המאה ה- 19 . הכנסייה הזו היא יצירת מופת של לא אח