הנער המגמגם בשערי העיר, הגעתו של מנדלסון לברלין
- shai doitsh שי דויטש
- לפני 7 שעות
- זמן קריאה 3 דקות
(סדרת משה מנדלסון, חלק 1)
בפעם הראשונה שביקרתי בבית העלמין היהודי הישן בברלין, הופתעתי מאוד למצוא בו רק מצבה בודדת אחת. הסתקרנתי מיד להבין מי הוא האדם שזכה לכבוד הזה ומדוע דווקא הוא נותר שם לבדו. לא היה לי מושג באותם רגעים שהדרך שבה אני מתלבש, מדבר, חי חיים יהודיים מודרניים, לומד ופועל, גם כאן וגם בישראל, היא הרבה בגללו ובזכותו. מאז אותו רגע אני חוקר עליו, קורא את כתביו, ומספר את סיפורו לכל מי שרק מוכן להקשיב על היסטוריה יהודית בברלין. היום, בדיוק ביום הולדתו, אני משתף אתכם בפרק הראשון של הסיפור המופלא שלו, שהוא בעצם גם הסיפור של כולנו.
שוורים, חזירים ויהודי אחד בשער רוזנטל
סתיו 1743. אל שער רוזנטל, השער הצפוני בחומת המכס של ברלין, מגיע נער צעיר בן 14. הוא היה נמוך קומה, גבו כפוף וגיבן, וכשניסה לדבר, מילים נתקעו בגרונו בשל גמגום כבד. באותם ימים, ברלין הייתה עיר נוקשה שלא האירה פנים לזרים, ובוודאי שלא ליהודים. שער רוזנטל היה השער היחיד בחומת העיר שדרכו הותר ליהודים להיכנס, והוא שימש במקביל גם למעבר של בהמות משא, בקר וסחורות. עמוס אילון, בספרו המופתי "רקוויאם גרמני", מתאר בצורה מצמררת את רגע כניסתו של הנער אל העיר. השומר בשער, שככל הנראה לא התרשם מהנער העלוב והמגמגם שעמד מולו, רשם בפנקס הכניסות של העירייה את המשפט הבא:
"היום עברו 6 שוורים, 7 חזירים ויהודי אחד."
היהודי האחד הזה היה משה מנדלסון. באותו רגע משפיל, איש לא יכול היה לדמיין שהנער חסר הכל, שעומד רועד מקור בשערי העיר, עתיד להפוך לאחד מאנשי הרוח החשובים ביותר באירופה ולשנות את פני ההיסטוריה לנצח.
מסע רגלי בעקבות הידע מדסאו
כדי להבין מה הביא את אותו נער חולה ועני לצעוד מאות קילומטרים אל עיר זרה ועוינת, עלינו לחזור מעט אחורה אל עיר הולדתו, דסאו. משה נולד למשפחה ענייה מרודה, אביו היה סופר סת"ם שבקושי הצליח לפרנס את משפחתו. אך למרות העוני המנוול, הנער הראה מגיל צעיר צימאון אדיר לידע, לספרים וללימוד. הוא קשר את נפשו בנפשו של מורו ורבו, הרב דוד פרנקל, שהיה עבורו מקור של אור והשראה.
כאשר הרב פרנקל מונה לרבה של קהילת ברלין ונאלץ לעזוב את דסאו, עולמו של משה הצעיר חרב עליו. הוא סירב להישאר מאחור ולוותר על לימודיו, ובהחלטה אמיצה וחסרת פשרות שמעידה על אופי פלדה, הוא החליט לצאת בעקבות רבו. ללא כסף, ללא כרכרה ועם גוף חלש וגיבן, הוא צעד ברגל במשך חמישה ימים תמימים בדרכים בוציות ומסוכנות, רק כדי שיוכל להמשיך ללמוד תורה.
כיכר לחם מסומנת וצמא אינסופי לפילוסופיה
השנים הראשונות בברלין היו רצופות בקשיים קיומיים שקשה לתאר. משה הצעיר התגורר בעליית גג קפואה ודלה, וסבל מחרפת רעב של ממש. מסופר עליו שהיה רוכש כיכר לחם אחת בתחילת השבוע, ומסמן עליה פסים בעזרת סכין כדי לחלק את המנות במדויק לכל ימי השבוע, פן יגמור את המזון לפני כניסת השבת ויישאר רעב.
אך בעוד גופו רעב ללחם, מוחו היה רעב לידע, וצימאון זה לא ידע שובע. מנדלסון לא הסתפק בלימודי קודש, הוא פרץ את חומות הגטו התרבותי בכוח רצונו בלבד. ללא מורים או אמצעים, הוא למד בעצמו מתוך ספרים בלויים שהשיג, רכש שפות זרות כמו לטינית, צרפתית ואנגלית, וסיגל לעצמו שליטה פנומנלית בגרמנית תקנית וגבוהה, שפה שרוב יהודי ברלין של אותה תקופה כלל לא דיברו. הוא שקע בספרי מתמטיקה, לוגיקה ופילוסופיה אירופית, והפך לאיש אשכולות נדיר. הברק האינטלקטואלי שלו, חוכמתו העמוקה והענווה שאפיינה אותו, החלו למשוך אליו אנשי רוח גרמנים מרכזיים. אחד מהם היה המחזאי והסופר גוטהולד אפרים לסינג, שזיהה מיד את הגאונות שמאחורי הגב הכפוף והגמגום, והפך לחברו הקרוב ביותר. החברות הזו פתחה בפני מנדלסון את הדלתות אל טרקליני התרבות הגבוהים ביותר של ברלין.
לקראת המהפכה
כך, כנגד כל הסיכויים, הפך פליט חסר מעמד שהושווה לבהמות משא בשער העיר, לגיבור התרבות של הנאורות הגרמנית, לאדם שמלך פרוסיה בכבודו ובעצמו קרא את כתביו, ולסמל הבלתי מעורער של ההשכלה היהודית החדשה. סיפורו של משה מנדלסון הוא ההוכחה הניצחת לכוחה של הרוח האנושית, להתמדה עילאית מול אפליה, וליכולת של אדם אחד להאיר תקופה שלמה.
בפוסט הבא בסדרה, שיעלה לקראת שמחת תורה, נמשיך את המסע המרתק הזה ונספר כיצד אותו נער נטל על עצמו את המשימה הכבירה של תרגום התורה לגרמנית, ובכך הוציא באופן סופי את יהדות אירופה מתחומי הגטו אל עבר העת החדשה. אם תרצו להכיר מקרוב את הרחובות שבהם הוא פעל, לראות את המצבה ולשמוע את הסיפורים המלאים, אתם מוזמנים להצטרף אליי לסיור יהודי בברלין שיחזיר אתכם מאות שנים אחורה בזמן.
לעוד תמונות, המלצות בזמן אמת וסיפורים נסתרים מהרחובות המרתקים של ברלין, אתם מוזמנים לעקוב אחריי באינסטגרם!
תגובות