סוקרטס של גרמניה
בפרקים הקודמים בסדרה שלנו, ליווינו את משה מנדלסון בשלבי התפתחותו מעוררי ההשתאות. צעדנו איתו כנער עני, ביישן וחסר כל שהגיע רגלית אל שערי ברלין, ועקבנו אחר מפעל החיים האדיר שלו כאשר תרגם את התורה לגרמנית ופתח עבור קהילתו את חלון ההשכלה. אך כל אלה היו במידה רבה תהליכים פנימיים שחוללו מהפכה בתוך העולם היהודי. אם נרצה לחפש את הרגע המדויק שבו מנדלסון פרץ את חומות הגטו התודעתי, שינה את כל מה שידעו על היסטוריה של יהדות גרמניה וכבש בסערה את ליבת התרבות האירופאית כולה, לא נמצא אותו בצווי שוויון זכויות רשמיים, אלא ברגע הוצאתו לאור של ספר פילוסופיה אחד.
שנת 1767 מסמנת את הרגע שבו הסלונים התרבותיים המהודרים ביותר בפריז, בלונדון, בווינה ובברלין, הוכו תדהמה. כל האריסטוקרטים, הכמרים ואנשי האקדמיה דיברו בשקיקה על חיבור פילוסופי חדש ומבריק המסעיר את היבשת ודן באלמוות הנפש. אך התדהמה האמיתית לא נבעה מהרעיונות, אלא מהכותב. האליטה האירופאית גילתה שמי שחיבר את יצירת המופת הזו, בגרמנית עילאית ונדירה ביופייה, לא היה אציל פרוסי או הוגה דעות נוצרי מהאוניברסיטה, אלא אותו משה מנדלסון, יהודי חסות צנוע, עובד בבית מסחר למשי בברלין, נטול אזרחות ומחוסר זכויות. הספר הזה, "פיידון" (Phaedon), שינה את חייו של מנדלסון לנצח והכריח את אירופה להביט ביהודים דרך משקפיים אחרים לחלוטין.
שעותיו האחרונות של סוקרטס כדיוקן עצמי
הספר "פיידון" לא נכתב בחלל ריק. מנדלסון שאב את השראתו מהדיאלוג האפלטוני המפורסם הנושא את אותו השם, אשר מתאר את שעותיו האחרונות של הפילוסוף היווני סוקרטס בתאו שבכלא, רגע לפני שהוא נאלץ לשתות את כוס רעל התרעלה. בדיאלוג המקורי, סוקרטס מנהל עם תלמידיו הבוכים שיחה שלווה ועמוקה על המוות, ומסביר להם מדוע הוא אינו פוחד למות, שכן הנפש היא נצחית ורק הגוף הכלה מתפורר.
מנדלסון, בחוכמתו, לא הסתפק בתרגום יבש של הטקסט היווני העתיק. הוא יצק לתוכו חיים חדשים ועדכן אותו לרוח עידן הנאורות של המאה השמונה עשרה. הוא לקח את הטיעונים המיתולוגיים של סוקרטס והלביש עליהם רציונליזם גרמני טהור שניסה להוכיח מבחינה הגיונית, מתמטית כמעט, שהנפש אינה יכולה לחדול מלהתקיים. מנדלסון השתמש בדמותו של סוקרטס ככלי כדי להשמיע את קולו שלו, קולה של התבונה האנושית המאמינה בנצח.
"אם הנפש שלנו מתה יחד עם הגוף, הרי שהתבונה והמידות הטובות הן רק חלום ריק... ואלוהים אינו אלא אשליה. אך אם אנו יצורים של בורא חכם, הרי שנועדנו לשלמות, והמוות אינו יכול להיות סוף הדרך, אלא רק צעד נוסף בהתפתחותנו האינסופית." (מתוך "פיידון", מאת משה מנדלסון, 1767)
הבחירה בסוקרטס כגיבור הספר לא הייתה מקרית. מנדלסון ראה בפילוסוף היווני דמות מופת, אדם שחי חיים של חיפוש אמת והוצא להורג בשל דעותיו ואמונותיו. בדרכים רבות, "פיידון" הפך לדיוקן עצמי פילוסופי של מנדלסון עצמו, יהודי שחי בשולי החברה ונאבק על זכותו להשמיע את קול התבונה בעולם מלא בדעות קדומות.
רעידת האדמה הספרותית של המאה השמונה עשרה
ההצלחה של "פיידון" הייתה פנומנלית, חסרת תקדים ומיידית. זה לא היה רק חיבור אקדמי כבד שנועד למדפים המאובקים של המלומדים, אלא "שלאגר" של ממש, רב מכר בינלאומי במושגים של המאה השמונה עשרה. בתי הדפוס בגרמניה עבדו שעות נוספות כדי לעמוד בביקוש ההיסטרי. הספר הודפס בחמש עשרה מהדורות עוד בימי חייו של מנדלסון, הישג נדיר לאותה תקופה.
בתוך זמן קצר, "פיידון" חצה את הגבולות הגיאוגרפיים והשפה הגרמנית, ותורגם כמעט לכל שפה אירופאית מרכזית: צרפתית, אנגלית, איטלקית, הולנדית, דנית ואפילו רוסית. הוא הפך לספר חובה בכל סלון תרבותי. נשים אריסטוקרטיות קראו אותו בשעות הפנאי, אנשי כמורה ציטטו ממנו בדרשותיהם, ומלכים החזיקו עותק בספריותיהם. מנדלסון, בעל כורחו, הפך לסלבריטאי הבינלאומי היהודי הראשון של העת החדשה. הוא הוכיח שיהודי שגדל על לימוד תלמוד, מסוגל לשלוט בפילוסופיה המערבית, בסגנון ובניסוח, טוב יותר מהנוצרים עצמם.
ניצחון הרוח על החומר: הולדתו של "סוקרטס הגרמני"
כאשר גל ההערצה שטף את אירופה, החליטה האליטה האינטלקטואלית להעניק למנדלסון את הכינוי שילווה אותו עד סוף ימיו: "סוקרטס של גרמניה" (ולעיתים "סוקרטס היהודי"). הניגוד בין הכינוי המפואר לבין המציאות הפיזית והמשפטית של מנדלסון היה בלתי נתפס וקורע לב. הוא היה אדם קטן קומה, גיבן, שסבל מגמגום קל ומשבריריות גופנית. הוא חי תחת חוקים דרקוניים של פרידריך הגדול שאילצו אותו לשלם מיסי השפלה רק כדי להלך ברחובות ברלין ולהקים בה משפחה.
אך הגיבן הצנוע הזה הפך את ביתו ברחוב שפנדאו (Spandauer Straße) בברלין למוקד עלייה לרגל. שועי עולם, נסיכים, פילוסופים ואנשי חצר הגיעו לברלין רק כדי לזכות בשיחה עם היהודי החכם. אחד התיאורים היפים ביותר להשפעתו של מנדלסון הגיע מפיו של חברו הטוב ואיש הנאורות, פרידריך ניקולאי:
"כשהיה מדבר, היית שוכח לחלוטין את גופו השברירי ואת מוצאו. היית שומע רק את התבונה הטהורה מדברת אליך בגובה העיניים, בנועם ובצלילות שאין כדוגמתה. הוא היה ההוכחה החיה לכך שהחוכמה אינה מכירה בהבדלי דת או גזע."
הפילוסוף הנודע אימנואל קאנט, שהיה באותם ימים אינטלקטואל מתחיל לעומת כוכבותו של מנדלסון, קרא את הספר וכתב בהערכה עצומה ש"פיידון" הוא יצירת מופת שאיש לא יכול היה לכתוב בסגנון כה מושלם. מנדלסון ניפץ באבחה אחת את תקרת הזכוכית, והוכיח שניצחון הרוח, החשיבה החופשית והרציונליות יכולים לגבור על האפליה המשפטית והגזעית הקשה ביותר.
בפרק הבא של סדרת מנדלסון, נעסוק במפגש הגורלי ובחברות האמיצה והנדירה שנרקמה בינו לבין המחזאי הנוצרי הגדול גוטהולד אפרים לסינג. חברות שחצתה את כל גבולות הדת, שינתה את התיאטרון הגרמני לנצח, והעניקה לעולם את המחזה המכונן "נתן החכם". עד אז, אם תרצו ללכת בעקבותיו של סוקרטס הגרמני ולגלות את הרוח, החומר והסודות של הקהילה דרך הרגליים, אתם מוזמנים להצטרף אליי אל סיור יהודי בברלין.
לעוד תמונות, המלצות בזמן אמת וסיפורים נסתרים מהרחובות המרתקים של העיר, אתם מוזמנים לעקוב אחריי באינסטגרם!
תגובות