מי שיוצא מתחנת הרכבת פרידריכשטראסה בברלין, מוצא את עצמו מיד בתוך המהומה של אחת הערים הדינמיות בעולם. אנשי עסקים ממהרים, תיירים עם מפות פתוחות וסטודנטים על אופניים חולפים על פני רחבת הבטון האפורה, אבל בפינה אחת של הרחבה הזו, הזמן עצר מלכת. שם עומדת קבוצת פסלי ברונזה בגודל טבעי, יצירתו של האמן הישראלי פרנק מייסלר, שמנציחה את אחד הפרקים המרגשים והכואבים ביותר בהיסטוריה של העיר: הקינדר-טרנספורט. הפסל, שנקרא "רכבות לחיים, רכבות למוות", מציג שבעה ילדים העומדים על במה שמדמה רציף רכב

כשמרץ מגיע לברלין והרוח הקרה מתחילה לקבל תפנית אביבית, העיר מתעוררת לחיים בצורה שרק היא יודעת. אבל כדי להבין את ה -DNA האמיתי של החופש הברלינאי, אנחנו צריכים לחזור מאה שנה אחורה, אל לילות פברואר ומרץ של שנות ה -20 . דמיינו את ברלין של רפובליקת ויימאר: עיר של ניאון, חשמל ותחושה שהכל אפשרי. בלב התהפוכה הזו, פורים לא היה סתם חג – הוא היה הפסטיבל הכי נוצץ, פרוע ומשוחרר בלוח השנה. שמפניה, שיש וצלילי ג'אז: הסצנה ב-Marmorsaal דמיינו שאתם יורדים ממונית מפוארת בחזית ה -Marmorsaal (

דמיינו את ברלין של סוף המאה ה-18: עיר פרוסית נוקשה, צבאית, ומחולקת למעמדות חדים. בתוך השמרנות הזו, קרה דבר בלתי יאומן: הלב האינטלקטואלי של העיר עבר לסלוני האירוח של נשים יהודיות צעירות ומבריקות. בתוך הסלונים הללו, הן יצרו "שטח הפקר" תרבותי שבו נסיכים פרוסים ישבו לצד פילוסופים יהודים, ואמנים עניים התווכחו עם בנקאים עשירים - והכל בחסות המארחת. המהפכה התחילה בסלון: שבירת הקירות החברתיים הסלוניירות ( Salonières ) לא היו רק "מארחות טובות". הן היו אינטלקטואליות ברמה הגבוהה ביותר ש