רוזנשטראסה 1943: סיפור על כוחה של אהבה לשנות מציאות

יש תאריכים בברלין שהם פצע פתוח, וה–27 בפברואר הוא אולי הכואב והמרשים שבהם. כדי להבין מה קרה ביום הזה, צריך לחזור אל המסדרונות האפלים של שלטון הרייך בתחילת 1943. יוזף גבלס, שר התעמולה והמושל של ברלין, היה אחוז דיבוק: הוא רצה להעניק לאדולף היטלר מתנה מיוחדת לכבוד יום הולדתו ה- 54 שחל באפריל - ברלין נקייה מיהודים ("Judenrein").

הקהילה שהולכת ונעלמת: החלוקה המעוותת

ערב עליית הנאצים לשלטון, ברלין הייתה בית לקהילה יהודית מפוארת של כ–160,000 איש. ב- 1943, אחרי גלי גירושים בלתי פוסקים, נותרו בעיר רק כמה אלפים. הקהילה הזו חולקה לשלוש קבוצות סטטוטוריות שהגדירו את סיכויי ההישרדות שלהן:

• יהודים "חסרי הגנה": אלו שלא החזיקו בשום סיווג עבודה חיוני. רובם כבר גורשו למחנות במזרח עד שלב זה.
  

• יהודים עובדי כפייה בחימוש: אלו שהועסקו במפעלי חימוש ותעשייה קריטיים. הם נחשבו "חיוניים" ולכן זכו לדחייה זמנית. זהו בדיוק הקשר לסיפור המדהים של אוטו ויידט, שעליו כבר כתבתי לכם בפוסט על בית המלאכה לעיוורים. ויידט נלחם בשיניים כדי להציל את עובדיו (הקבוצה השנייה) בזמן המבצע.
  

• הנשואים ל"ארים" (Mischehen): גברים יהודים הנשואים לנשים גרמניות נוצריות. המשטר חשש לגעת בהם כדי לא לעורר תסיסה בקרב המשפחות הגרמניות שלהם.
  

המצוד הגדול והמחאה ברוזנשטראסה

בבוקר ה-27 בפברואר 1943, גבלס החליט לסגור את הקצוות. תחת השם "Fabrikaktion" ("מבצע המפעל"), פשטו כוחות האס–אס והגסטפו על מפעלי התעשייה בעיר ושלפו יהודים היישר מעמדות העבודה. כ-2,000 הגברים מקבוצת "נישואי התערובת" רוכזו בבניין הקהילה היהודית ברחוב Rosenstraße 2–4, סמוך לתחנת האקשה מרקט (Hackescher Markt).

אבל גבלס לא העריך נכון את הנשים הגרמניות. מאות נשים הגיעו לרחוב רוזנשטראסה והחלו להתאסף מול הבניין בצעקות "החזירו לנו את בעלינו!". המחאה נמשכה שבוע שלם של עמידה עיקשת מול מכונות ירייה, עד שב-6 במרץ גבלס נכנע ושחרר את הגברים.

יצירת המופת "בלוק הנשים": סיפור באבן חול

בדיוק במקום שבו עמד בניין המעצר, ניצבת היום האנדרטה Block der Frauen ("בלוק הנשים") של האמנית אינגבורג הונצינגר. היצירה, שנחנכה בשנות ה–90, עשויה מאבן חול אדומה וחשופה, והיא מורכבת מכמה גושי סלע שיוצרים נרטיב שלם של כאב ותקומה. בחלקו הראשון של הפסל, ניתן לראות את הגברים היהודים כשהם שבורים, כפופים ומבוהלים, מסמלים את הרגע שבו נקרעו ממשפחותיהם ומחייהם והובלו אל הלא נודע. האבן כאן נראית דחוסה ומעיקה, מעבירה את תחושת המחנק של המעצר.

החלק המרכזי של היצירה מוקדש כולו לנשים. כאן האבן מתנשאת לגובה והופכת לדמויות נשיות עוצמתיות שעומדות יחד. הונצינגר הצליחה להנציח את המעבר המרהיב שקרה ברחוב באותם ימים, מרגע של הלם ובכי לעמידה קולקטיבית איתנה. תוכלו לראות בפסל את האחווה שנוצרה בין הנשים, כשהן תומכות זו בזו ומביטות קדימה אל עבר הבניין שבו נכלאו יקיריהן. זוהי הצהרה אנושית על כוחה של סולידריות אזרחית בלב שלטון הטרור.

הבדידות שאחרי הניצחון: הפסל בקצה הגינה

החלק השלישי והמרגש לא פחות נמצא בקצה השני של הגינה. שם, במרחק מה מההמולה של הפסל המרכזי, יושבת דמות בודדה של אדם על ספסל. זהו פסל של גבר יהודי מבוגר, יושב בפינה שקטה ומביט מרחוק אל עבר מה שהיה פעם בית הכנסת הישן (Alte Synagoge). הדמות הזו מסמלת את המחיר האישי הכבד ואת השכול שנותר גם אחרי הניצחון הקטן ברוזנשטראסה. הוא מייצג את הריקנות שנשארה ברובע הזה, את הקהילה העצומה שנמחקה ואת הזיכרון של אלו שלא היה מי שיצעק עבורם. יחד עם סימוני קווי המתאר של בית הכנסת הישן על הקרקע, נוצר מרחב שמכריח אותנו לעצור ולחשוב על מה שהיה ועל מה שאבד בלב ברלין המודרנית.

הסיפור של רוזנשטראסה הוא לא סיפור על שואה או על גבורה, אלא סיפור אהבה. סיפור על כוחן של נשים לשנות מציאות.

רוצים לגלות את ברלין היהודית דרך הסיפורים האנושיים?

הסיפור של רוזנשטראסה הוא חלק מפסיפס מטורף של גבורה, אובדן ותקומה בברלין. אני מזמין אתכם להצטרף אליי לסיור היהודי שלי, שבו נלך בין הסמטאות שמאחורי האקשה מרקט, נבקר בבית המלאכה של אוטו ויידט, ונשמע את הסיפורים על האנשים שהעזו להשאיר חותם בלב החשיכה. זהו סיור שלא מדבר רק על מה שקרה, אלא על הרוח האנושית שלא נכבית לעולם.

לפרטים נוספים והרשמה לסיור היהודי בברלין - לחצו כאן

---

אהבתם את הפוסט? לעוד תמונות, סטוריז והמלצות בזמן אמת מהרחובות של ברלין, אתם מוזמנים לעקוב אחריי באינסטגרם!