המילים שנבלעו באדמה: החזון, החורבן והתיקון של כיכר בבל

כשצועדים היום בכיכר בבל (Bebelplatz), קשה שלא להסתנוור מהיופי הארכיטקטוני המקיף אותה. היא נחשבת לאחת הכיכרות המרהיבות באירופה, מוקפת בבית האופרה הלאומי, קתדרלת סנט הדוויג והספרייה הישנה. אך מתחת לפני השטח המהודרים, בלב המרצפות, מסתתר חור שחור של זיכרון. זהו סיפור על מקום שנולד מתוך חזון של נאורות וחופש, הפך לבירת החופש העולמית, ואז צנח לזירת הפשע התרבותי הנתעב ביותר של המאה ה-20.

Bebelplatz Berlin, Jan Künzel, CC BY-SA 4.0 <https://creativecommons.org/licenses/by-sa/4.0>, via Wikimedia Commons

אתונה על השפרה: החזון של פרידריך הגדול

סיפורה של הכיכר מתחיל באמצע המאה ה-18, עם עלייתו לשלטון של המלך פרידריך השני, "הגדול". פרידריך, שהיה איש רוח, חובב פילוסופיה ומוזיקה, ביקש להפוך את ברלין למרכז תרבותי עולמי, מעין "אתונה על נהר השפרה". הוא חלם על מתחם מלכותי שייקרא פורום פרידריציאנום (Forum Fridericianum), מקום שבו האמנות, הדת והמדע ידורו בכפיפה אחת כביטוי לנאורות הפרוסית.

הכיכר תוכננה כמרכז פתוח ודמוקרטי, ללא חומות או מחסומים, שבו הציבור יוכל ליהנות מהישגי הרוח האנושית.פרידריך הקים שם את בית האופרה הראשון בגרמניה ואת הספרייה המלכותית, המכונה בחיבה "השידה", מתוך אמונה עמוקה שהשכלה ותרבות הן הבסיס לעוצמתה של אומה. הוא לא יכול היה לדמיין שבדיוק במקום שבו הציב את פסגת הידע האנושי, ינסו צאצאיו, מאתיים שנה מאוחר יותר, למחוק אותו מהקיום.

מבירת החופש אל הלהבות: ליל ה-10 במאי

בתחילת המאה ה-20, ברלין אכן הגשימה את חזונו של פרידריך והפכה למגדלור של חופש ביטוי ומדע. בתקופת רפובליקת ויימאר, העיר הייתה המקום המתקדם ביותר בעולם, מקום מושבו של מגנוס הירשפלד, שחקר את חופש הפרט והמיניות במכון פורץ דרך. אך עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933, הנאורות הפכה למטרה. המפלגה הנאצית סימנה את ה"רוח האנטי-גרמנית" להשמדה, והספרייה האנושית העצומה של ברלין הפכה לדלק למדורה הגדולה שתשנה את פני ההיסטוריה.

ליל ה-10 במאי 1933 לא היה התפרצות יצרית רגעית, אלא "פעולה נגד הרוח הלא-גרמנית" שתוכננה בקפידה כטקס פולחני. הפסקול של אותו לילה היה חלק מרכזי בדרמה המחרידה: תזמורת כלי נשיפה של ה-SA וה-SS ניגנה שירי לכת גרמניים ומארשים צבאיים בלב הכיכר. המוזיקה נועדה להעניק למעשה הברברי הילה של חגיגה לאומית מסודרת. תחת צלילי התופים והחצוצרות, צעדו אלפי סטודנטים נאצים בתהלוכת לפידים והשליכו למדורה ענקית למעלה מ-20,000 ספרים. יוזף גבלס נשא נאום שבו הכריז על "סופו של עידן האינטלקטואליות היהודית", בזמן שהסטודנטים הקריאו את "שבועות האש" – טקסטים קבועים שגידפו את הסופרים שאת פרי עמלם השליכו לאש.

בתוך הקהל המריע הזה, עמד אדם אחד בשקט, מצולק וחסר אונים, וצפה בספריו שלו נשרפים לנגד עיניו: אריך קסטנר. קסטנר, הסופר האהוב שתיאר את ברלין הילדותית והמורכבת, היה הסופר היחיד שהעז להגיע לכיכר ולראות את מותו התרבותי בזמן אמת. הוא עמד שם בזהות בדויה, שומע את הקהל צורח את שמו כחלק מה"ריקבון המוסרי", וראה איך יצירותיו הופכות לאפר. לפוסט המלא על סיפורו של אריך קסטנר בברלין, לחצו כאן.

הספרייה הריקה: החלל שזועק זיכרון

Bebelplatz, Kemmi.1 (Stefan Kemmerling), CC BY-SA 3.0 <https://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0>, via Wikimedia Commons

כדי להבין את גודל האובדן, צריך להסתכל למטה. בשנת 1995 נחנכה במרכז הכיכר אחת האנדרטאות העוצמתיות בעולם, מעשה ידיו של האמן הישראלי מיכה אולמן. אולמן יצר חלל תת-קרקעי לבן ובוהק הנראה דרך לוח זכוכית המשובץ בין המרצפות.

הפרשנות של אולמן לעבודה, אותה הוא מכנה פשוט "הספרייה", עוסקת במושג ההיעדר. אולמן מסביר שהאנדרטה היא חלל שלילי - חדר שלא ניתן להיכנס אליו, שמדפיו הלבנים והריקים יכולים להכיל בדיוק את 20,000 הכרכים שנשרפו. אולמן בחר "לחפור" בתוך האדמה של ברלין כי מבחינתו, הזיכרון לא נמצא רק על פני השטח, אלא הוא חלק מהתשתית של העיר. המדפים הריקים אינם מייצגים רק את הספרים שאינם, אלא את הריק התרבותי והאנושי שנותר. זהו שקט מחריש אוזניים בלב העיר השוקקת, המזכיר לנו שההיסטוריה נמצאת ממש תחת רגלינו.

הנבואה והשיבה של היינריך היינה

לצד האנדרטה של אולמן, מוצבת לוחית ברונזה שהוצבה על ידי עיריית ברלין, ועליה חקוק המשפט המצמרר:

"במקום שבו שורפים ספרים, ישרפו בסוף גם בני אדם".

Paulo SP/ Wikimedia, CC BY-SA 4.0 <https://creativecommons.org/licenses/by-sa/4.0>, via Wikimedia Commons

המשפט הזה נכתב על ידי המשורר הגרמני-יהודי היינריך היינה כבר ב-1821 במחזהו "אלמנזור". היינה לא חזה את הנאצים, הוא כתב על שריפת ספרי הקוראן על ידי האינקוויזיציה בספרד של המאה ה-15, אך מתוך הבנה עמוקה של הקנאות הדתית, הוא הבין שרדיפת המחשבה היא תמיד הקדמה לרצח פיזי.

סיפורו של היינה בברלין הוא סיפור של זהות קרועה. הוא הגיע לעיר כסטודנט צעיר ב-1821 והשתלב בסלונים הספרותיים המפורסמים, אך תמיד הרגיש "זר בין אחיו". ב-1825, מתוך רצון נואש להשתלב בחברה הגרמנית ולקבל משרה ממשלתית, הוא בחר להתנצר, צעד שכינה מאוחר יותר כ"כרטיס כניסה לתרבות האירופית" עליו התחרט עמוקות.

אך הסיפור המרתק באמת הוא "חזרתו בתשובה" - לאו דווקא במובן הדתי האורתודוקסי, אלא במובן הלאומי והרוחני. בעשור האחרון לחייו, כשהוא מרותק למיטתו בפריז, היינה התנער מהאתאיזם וחזר להצהיר על יהדותו בגאווה. הוא כתב את "מנגינות עבריות" (Hebräische Melodien) שבהן הפגין בקיאות ואהבה עצומה למסורת היהודית. באחת מאמרותיו המפורסמות ביותר לקראת מותו, אמר:

"איני מסתיר את יהדותי, שאליה לא חזרתי, כיוון שמעולם לא עזבתי אותה".

ספריו של היינה היו מהראשונים להשרף ב-1933, מה שהפכה את נבואתו המוקדמת למציאות היסטורית מחרידה.

מי זה בבל? מקור שמה של הכיכר

רבים שואלים את עצמם מי היה אותו "בבל" שעל שמו קרויה הכיכר היום. הכיכר, שנקראה במקור "כיכר האופרה", שונתה בשנת 1947 לכיכר בבל על שמו של אוגוסט בבל (August Bebel).

בבל היה אחד המייסדים של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית (SPD) ודמות נערצת בקרב מעמד הפועלים הגרמני. הוא היה איש רוח ופוליטיקאי שנלחם למען זכויות עובדים, שוויון נשים וחופש פוליטי בסוף המאה ה-19. קריאת הכיכר על שמו הייתה ניסיון של ברלין שאחרי המלחמה למחוק את הזיהום הנאצי של המקום ולהחזיר לו את הכבוד של ערכי החופש והצדק החברתי.

כיכר בבל היום: בין פאר לזיכרון

היום, כמעט מאה שנה אחרי אותו לילה, כיכר בבל חזרה להיות הלב הפועם של הנאורות הברלינאית. כשעומדים במרכזה היום, מוקפים בבנייני האוניברסיטה המפוארים ובית האופרה ששוקם, מרגישים את החיים הפועמים של העיר. סטודנטים של אוניברסיטת הומבולדט יושבים על המדרגות עם ספרים, תיירים מצטלמים על רקע הארכיטקטורה הפרוסית, ומדי שנה ב-10 במאי נערך בכיכר יריד ספרים גדול, שבו המילים אינן נשרפות אלא נחגגות כתיקון היסטורי. 📍 מידע למבקרים:

• המקום: כיכר בבל (Bebelplatz).
  

• כתובת: Bebelplatz, 10117 Berlin.
  

• איך להגיע: קו ה-U-Bahn מספר U5 לתחנת Museumsinsel או קווי האוטובוס 100 ו-300 לתחנת Staatsoper. הכיכר ממוקמת על שדרת אונטר דן לינדן המפורסמת.
  

הביקור בכיכר הוא חובה לכל מי שרוצה להבין את הנשמה של ברלין. זהו מקום שמלמד אותנו שגם אם אפשר לשרוף דפים, אי אפשר לשרוף רעיונות. בביקור הבא שלכם באונטר דן לינדן, עצרו לרגע בכיכר בבל, הביטו למטה אל המדפים הריקים של מיכה אולמן, וזכרו שחופש המחשבה הוא הנכס היקר ביותר שיש לנו.

---

לעוד סיפורים על המקומות המרתקים שמעצבים את פניה של ברלין, אתם מוזמנים לעקוב אחריי באינסטגרם!