ברלין בעיניים של ילד: בעקבות אמיל והבלשים 🕵️♂️🚂
- shai doitsh שי דויטש
- לפני 7 דקות
- זמן קריאה 4 דקות
יש ספרים שהם הרבה יותר מסיפור - הם מפה חיה של עיר ושל תקופה. היום, ה-23 בפברואר, אנחנו מציינים את יום-הולדתו של Erich Kästner (אריך קסטנר), האיש שאהב את ברלין בכל רמ"ח איבריו ונתן לנו ב-1929 את "אמיל והבלשים". קסטנר, שנולד ב-1899, כתב על ברלין כעיר רועשת, מודרנית ומסוכנת, אבל גם כזו שיש בה סולידריות אנושית מפתיעה בין אלו שאין להם דבר.
הפתיח: הסופר שעמד מול המדורה של עצמו
הגורל של קסטנר וברלין שזור זה בזה בדרכים מצמררות. ב-10 במאי 1933, לילה גשום בברלין, הוא עמד בכיכר בבל (Bebelplatz) וראה במו עיניו איך סטודנטים נאצים משליכים אל המדורה את ספריו, לצד יצירות של פרויד ואיינשטיין. קסטנר היה הסופר היחיד מבין 24 הסופרים שספריהם נשרפו באותו לילה, שהיה לו את האומץ לעמוד שם ולצפות במחזה. הוא בחר ב-"הגירה-פנימית", נשאר לראות את העיר שלו נחרבת, אך מעולם לא הפסיק לאהוב את האנשים שבה.
הוא תיאר את הרגע ההוא ביומנו בכאב עצום:
"עמדתי לפני האוניברסיטה, בין העמודים, וראיתי את ספרינו עפים אל תוך הלהבות המרצדות. פתאום קראה אישה אחת: "הנה קסטנר נמצא כאן!". הרגשתי כאילו האדמה נפתחת תחתיי, אבל נשארתי לעמוד. ראיתי את העבר והעתיד שלי הופכים לאפר. הסטודנטים צעקו סיסמאות, והאש עלתה גבוה, מוחקת במחי-יד שנים של יצירה ומחשבה חופשית בתוך עיר שהפכה זרה לעצמה".
היום, כשאנחנו מטיילים בברלין של 2026, אנחנו חוזרים אל המילים שלא נשרפו. בואו נצא למרדף בעקבות אמיל.
תחנה ראשונה: Bahnhof Zoo - השער המודרני לעיר
כאן הכל מתחיל. אמיל טישביין הקטן יורד מהרכבת המגיעה מניושטאדט השקטה, המום מהקצב של מערב ברלין. תחנת גן-החיות (Bahnhof Zoo) הייתה אז הלב הפועם של ה-City West, מקום של אורות ניאון וקצב שלא עוצר.
"אמיל עמד בתוך המולת המכוניות והאנשים. רעש איום היה מסביב. מכוניות משא, מכוניות נוסעים, אופנועים וחשמליות התרוצצו בערבוביה. הוא עמד ובהה בתנועה הנוראה. ברלין היא גדולה. יש בה מיליוני אנשים. כולם רצים, ממהרים, צופרים וצועקים. אמיל הרגיש פתאום כה קטן, כאילו הוא נמלה בתוך קן-נמלים ענקי. הוא חיפש את השמיים, אבל ראה רק שלטי פרסומת זוהרים וגגות גבוהים שסגרו עליו מכל עבר".
ממש מחוץ לתחנה ניצבת הכנסייה השבורה, ה-Kaiser-Wilhelm-Gedächtniskirche. בספר היא עדיין עמדה במלוא תפארתה, סמל לעוצמה הפרוסית. היום, הצריח הכרות שלה משמש כתזכורת חיה למה שקרה לעיר של קסטנר לאחר אותו לילה בכיכר בבל.
תחנה שנייה: Nollendorfplatz - שם נרקמת המזימה
בכיכר נונלדורף-פלאץ (Nollendorfplatz) המרדף הופך לרציני. זהו המקום שבה אמיל פוגש את גוסטב והצופר שלו. קסטנר גר ממש מעבר לבית-הפינה, ברחוב Roscherstraße 16, והוא הכיר כל מרצפת בכיכר הזו.
"גוסטב תקע בצופר שלו וקרא: "חבר'ה, יש לנו בלש חדש!". תוך רגע הקיפו את אמיל עשרה ילדים. הם לא שאלו מאיפה הוא או מי הוא, הם רק רצו לדעת אם הגנב עוד בסביבה. "בברלין אי-אפשר לעבוד לבד", אמר גוסטב בטון של מבוגר, "כאן צריך להיות מאורגנים כמו צבא. אם הגנב נכנס למלון, אנחנו נהיה בחוץ, על המדרכות, בפינות-הרחוב. בברלין לכל מרזב יש עיניים ולכל סמטה יש אוזניים". אמיל הביט בהם ולא האמין. בברלין, אפילו הילדים הם כמו מנגנון משומן של שעון שעובד יחד כדי לתקן את העוול".
תחנה שלישית: Potsdamer Platz וקפה יוסטי (Café Josty)
בספר, הגנב גרונדייס יושב בקפה יוסטי המפואר והילדים עוקבים אחריו בתוך ההמולה של הכיכר, שהייתה אז העמוסה ביותר באירופה - המקום הראשון ביבשת שבו הותקן רמזור (שעומד שם עד היום).
"בכיכר פוטסדאם רעשו המכוניות והאוטובוסים מכל הכיוונים. האנשים מיהרו כאילו חייהם תלויים בכך. אמיל וגוסטב עמדו בפינה וצפו בגנב שנכנס לקפה יוסטי. "תראו אותו", לחש אמיל, "הוא יושב שם ואוכל עוגה בכסף של אמא שלי!". הכיכר הייתה מלאה בשוטרים, בנהגי-מוניות ובאנשים עם מזוודות. האורות של קפה יוסטי נצצו בתוך הערב הברלינאי, והגנב נראה שם כל כך בטוח בעצמו, לא יודע שצבא של ילדים כבר סימן אותו כמטרה".
קפה יוסטי (Café Josty) ההיסטורי נחרב, אך היום הוא פועל מחדש בתוך מרכז-סוני (Sony Center). השוואה בין צילום של הכיכר מ-1930 לבין גורדי-השחקים של 2026 מראה שהאנרגיה המחשמלת של המקום הזה נותרת בעינה.
תחנה רביעית: Nikolsburger Platz - הפסל של הבלשים
בכיכר ניקולסבורגר (Nikolsburger Platz) שברובע וילמרסדורף, נמצאת נקודת הסיום המרגשת - פסל הברונזה של אמיל וחבורת הבלשים. הכיכר הזו נראית כמעט בדיוק כפי שנראתה בשנות ה-30.
"הם עמדו שם, כל הבלשים, וספרו את הכסף שנתפס. "הצלחנו!", קרא פרופסור הקטן. "ברלין היא עיר קשה, היא גדולה ומאיימת, אבל כשיש לך חברים, כשיש סולידריות בין ילדים שלא הכירו זה את זה לפני שעה, היא העיר הכי טובה בעולם". הם עמדו בתוך השקט של הכיכר, הרחק מההמולה של פוטסדאמר פלאץ, וידעו שהם עשו את זה. הבלשים של ברלין ניצחו את העיר הגדולה".
למה לקרוא היום ספר מ 1929?
"אמיל והבלשים" הוא מדריך-טיולים לנשמה הברלינאית. הוא מלמד אותנו שברלין היא לא רק אבנים, אלא אנשים.
ההמלצה שלי: אתם מוזמנים לצפות בסרט המצורף לפוסט, "Emil und die Detektive" משנת 1931 (בבימויו של Gerhard Lamprecht ועם תסריט של Billy Wilder!). שימו לב - הסרט הוא בגרמנית וללא תרגום, אך אל תתנו לזה לעצור אתכם. הצפייה בו היא כמו נסיעה במכונת-זמן; הוא מאפשר לראות את ברלין של פעם בדיוק כפי שראו אותה אמיל ואריך קסטנר בזמן אמת, רגע לפני שהכל השתנה.
ומדוע יש לו פסל גם במינכן?
במהלך המחקר שלי על הספר גילתי שגם העיר מינכן מוקירה את קסטנר וניסיתי להבין מה הקשר בין הסופר המזוהה כל כך עם ברלין לבוואריה. התשובה פשוטה וטראגית: לאחר המלחמה ב-1945, ברלין הייתה עיר הרוסה ומחולקת. קסטנר עבר למינכן כדי להתחיל מחדש בתוך האזור האמריקאי, שם הקים את ה-Schaubude (תיאטרון-קברט) והפך לדמות תרבותית מרכזית. הוא חי במינכן עד יום-מותו ב-1974 וקבור בבית-הקברות בוגנהאוזן (Bogenhausen). מינכן העניקה לו מקלט כשהעיר שלו כבר לא הייתה אותה עיר, ולכן תמצאו שם פסלים ורחובות על שמו - אבל הלב שלו נשאר תמיד בברלין.
בואו לגלות את ברלין שבין השורות 🕵️♂️📖
הסיפורים של אריך קסטנר הם המפתח להבנת הלב של ברלין. בסיורים שלי, אנחנו לא רק רואים אתרים, אנחנו "קוראים" את העיר. נלך בעקבות הסופרים והאמנים ונראה איך המילים שלהם עדיין מהדהדות ברחובות. הצטרפו אליי למסע שבו ההיסטוריה והספרות נפגשות.
אהבתם את הפוסט? לעוד תמונות, סטוריז והמלצות בזמן אמת מהרחובות של ברלין, אתם מוזמנים לעקוב אחריי באינסטגרם!
תגובות