אמנות ותרבות בברלין

כולנו מכירים את ה-1 באפריל כיום המתיחות הבינלאומי, היום שבו אנחנו מטילים ספק בכל כותרת ברשת. אבל בברלין, התאריך שבאמת נחקק בזיכרון הדיגיטלי הקולקטיבי הוא דווקא ה-1 בפברואר. ביום הזה, בשנת 2020 , התרחשה אחת המתיחות הטכנולוגיות היצירתיות והחכמות ביותר שנראו בעיר - כזו שלא הייתה צריכה שורות קוד מורכבות, אלא רק עגלה אדומה קטנה, 99 טלפונים משומשים והרבה תעוזה ברלינאית טיפוסית. המתיחה שהפכה רחוב ריק לסיוט תנועה האמן הברלינאי סיימון וקרט ( Simon Weckert ) החליט לאתגר את האופן שבו א

בפוסטים הקודמים בסדרה דיברנו על המעצבים שכבשו את המסלולים ועל תרבות היד שנייה שחוגגת את הקיים. אבל כדי להבין באמת את ה-DNA של האופנה בברלין, אנחנו חייבים לחזור לנקודת ההתחלה. למקום שבו הכל התחיל, ושבו הכל כמעט נמחק. ברוכים הבאים ל- Hausvogteiplatz  - הכיכר שפעם רעדה מרעש של אלפי מכונות תפירה והיום שותקת את זיכרונותיה בין קירות של מראות. ירושלים של האופנה: כשהעולם נתפר בברלין דמיינו את הכיכר הזו בשנת 1925: המולת רחוב בלתי פוסקת, עגלות עמוסות גלילי בד יקרים עוברות בין בנייני הל

ברלין היא לא עיר של שמלות נשף וקרינולינות. האופנה שלה נולדה מהמדרכות, מהמועדונים האפלים ומההיסטוריה המורכבת של עיר שחולקה ואוחדה מחדש. לקראת שבוע האופנה של ברלין ( Berlin Fashion Week ), שייפתח ב- 30 בינואר, החלטתי לקחת אתכם למסע בין המעצבים והמותגים שצמחו כאן וזכו לתהילת עולם – אלו שהוכיחו שברלין היא אחת מבירות הסטייל המשפיעות והמעניינות בתבל. השורשים: תור הזהב של אבנר שטרנברג ומרכז האופנה העולמי כדי להבין את האופנה בברלין, צריך לחזור אחורה לשנות ה- 20 של המאה הקודמת. באות

היום, ה- 15 בינואר, ברלין עוצרת לרגע כדי לזכור את אחד הלילות הדרמטיים והאפלים בתולדותיה. לפני יותר ממאה שנה, בלילה קר אחד של ינואר, נרצחה כאן רוזה לוקסמבורג ( Rosa Luxemburg ) - "רוזה האדומה". עבורי, רוזה היא הרבה מעבר לסמל פוליטי; כיהודייה שהותירה חותם בל יימחה על ברלין והשפיעה עמוקות על מהלך ההיסטוריה שלה, היא מהווה השראה כאישה שלא נרתעה מלפעול בלב הסערה. היא הסמל לברלין הלוחמת והאינטלקטואלית, זו שלא מפחדת לחשוב אחרת גם כשזה עולה לה בחיים. מי הייתה רוזה לוקסמבורג? רוזה היי

עבור חובבי תרבות וחיי לילה ברחבי העולם, השם "ברגהיין" (Berghain) מעורר מיד תחושה של מסתורין, דפיקות לב ותמונה אחת בלתי נשכחת: פניו של סוון מרקוורדט, הסלקטור הקשוח בעולם, המחליט בנדנוד ראש קל מי יזכה להיכנס למקדש הטכנו ומי יישאר בחוץ בקור הברלינאי. אבל בינואר 2026 , דלתות הברזל המסיביות של ה- Halle (ה"האלה"), חלל התערוכות המרהיב הצמוד למועדון, נפתחות לרווחה עבור כולם לתערוכה שהוגדרה על ידי מגזין TIME OUT כאחת התערוכות שאסור לפספס בשנת 2026 .. זוהי ההזדמנות שלכם לחוות את הא

במיוחד בחורף, כשהימים קצרים וקרים, לפעמים כל מה שמתחשק זה למצוא מקום חם ומעניין שיספר לנו סיפור. בפוסט הזה אני רוצה לקחת אתכם לאחד המוזיאונים האהובים עליי, כזה שאני אוהב לחזור אליו שוב ושוב. הוא שוכן בבניין שנראה כאילו נלקח מאגדה עתיקה, ומספר את כל הסיפור של ברלין, מרגע היווסדה ועד היום. לא עוד מוזיאון היסטוריה משעמם המוזיאון המרקישי ( Märkisches Museum ) הוא המוזיאון הראשי של העיר ברלין. כבר מבחוץ תבינו שהוא מיוחד – הבניין עצמו נבנה בתחילת המאה ה- 20 כקולאז' של סגנונות אדרי

בינואר הברלינאי, כשהעיר עוטה את האפרוריות שכל כך אפיינה את עבודותיה, זהו הזמן המושלם להיזכר בקתה קולוויץ ( Käthe Kollwitz ). יש דמויות שהן כל כך חלק מהדנ"א של עיר, שאי אפשר לדמיין את הרחובות בלעדיהן. עבורי, קתה היא לא רק אמנית, היא המצפון והלב הפועם של ברלין. היא האישה שנתנה פנים לכאב, לאובדן ולחמלה, והסיפור שלה שזור בין הסמטאות היפות של רובע פרנצלאואר ברג לבין אולמות התצוגה המפוארים של שרלוטנבורג. ינואר הברלינאי, על האפרוריות והשקט שבו, הוא הזמן המושלם להכיר את האישה שהפכה ל

אם עברתם אי פעם בשדרת ה -17 ביוני, ודאי שמתם לב לשער הניאו-בארוקי המפואר הזה. הוא נראה כמו שער ברנדנבורג, אבל מפוצל לשניים וניצב על גשר. הוא לא סתם יפה - הוא עומד שם כעדות אילמת לדרמה פוליטית, לקרב של גאווה עירונית ולסיפור על מלכה אחת שברחה מברלין. תמיד סקרן אותי איך ייתכן שער כניסה מפוצל? התשובה נמצאת בסיפור האמיתי שלו, סיפור של גבולות שנמחקו. המלכה שברחה מברלין: כך נולדה שרלוטנבורג כדי להבין את השער, אנחנו צריכים לחזור אחורה, אל סוף המאה ה -17 . ברלין הייתה אז עיר בירה ק

מי שמכיר את ברלין יודע שהקיץ בעיר הוא לא רק עניין של מזג אוויר, אלא מצב תודעתי. אחרי חודשים ארוכים של חורף אפרורי, העיר עוברת מהפך קיצוני: הרחובות מתמלאים בחיים, הבירגארדנים נפתחים, והברלינאים פושטים את המעילים ויוצאים לנצל כל רגע של אור. ברלין בקיץ היא עיר של חופש מוחלט, והפסטיבלים שמתקיימים בה הם הביטוי המזוקק ביותר של האופי הזה. זהו זמן שבו הגבולות בין המרחב הציבורי לבמות המופעים מיטשטשים - חצרות של מוזיאונים הופכות לרחבות ריקודים, ותחנות רכבת ישנות מארחות מצעדים צבעוניים

היום, ה -27 בדצמבר, אנחנו לא רק חוגגים יום הולדת, אלא מציינים את סיפור חייה של אישה שהפכה לסמל בינלאומי לזוהר, לחתרנות ולאומץ פוליטי יוצא דופן – מרלן דיטריך. היא עזבה את ברלין הליברלית של שנות ה- 20 , סירבה להצעות נאציות והפכה לגיבורה אמריקאית, אך לבסוף, בצוואתה, חזרה לנוח בעיר הולדתה. זהו מסע בעקבות הגלאם, הפוליטיקה והאהבות הפתוחות של הדיווה הכי מדוברת שיצאה מברלין. ילדות בורגנית והולדתה של הפאם פאטאל הסיפור מתחיל בשונברג. מרלן דיטריך נולדה בשם מריה מגדלנה דיטריך  ב -27 בד

במרכז ברלין, בתוך נהר השפרה, שוכן אחד מאתרי המורשת המרתקים בעולם - אי המוזיאונים ( Museumsinsel ) . זהו ריכוז בלתי נתפס של אוצרות, שהוכרז כאתר מורשת עולמית. בפוסט הזה אקח אתכם למסע אל האי ואספר לכם על החזון המלכותי שהקים אותו, על חמשת המוזיאונים המפוארים שבו, ואיך הכי חכם לבקר בו. חזון של מלך: הסיפור שמאחורי אי המוזיאונים למה הוא אי? האי הוא תוצר של איתני הטבע והיסטוריה יחד. זהו למעשה האי הצפוני בנהר השפרה, שבו הוקם במקור מרכז העיר של ברלין. האזור הפך במאה ה -19 לשטח ביצתי ש

יש מקומות בברלין שמרגישים כאילו עברתם דרך שער סודי בזמן. מצודת שפנדאו (Zitadelle Spandau) היא בדיוק מקום כזה. עבורי, זהו אחד היעדים שתמיד כיף לחזור אליהם. מעבר להיותה מבצר רנסאנסי מרשים מוקף מים (השמור ביותר בצפון אירופה!), ומעבר להיותה המקום העתיק ביותר באזור ברלין - בתוך החומות העבות מסתתרים סיפורים שישנו את כל מה שחשבתם על העיר הזו. בפוסט הזה אקח אתכם למסע משולש: אל בית קברות לפסלים שנעלמו, אל תגלית ארכיאולוגית מפתיעה שחושפת שורשים יהודיים עמוקים, ואל חגיגות ימי הביניים ש

אם נתקלתם בברלין בציור של בננה פשוטה על קיר של גלריה, דעו שפגשתם קוד סודי. האמן תומאס באומגרטל (Thomas Baumgärtel) , המכונה 'הבננשפרייר' (Banansprayer), לא משאיר אחריו סתם גרפיטי - הוא מותיר חותמת איכות. בפוסט הזה נצא למסע בעקבות הבננה, נפענח את הקוד שלה, ונגלה למה היא מהווה "כוכב מישלן" לעולם האמנות הברלינאי. האמן והפילוסופיה: איך נולדה חותמת האיכות? הסיפור מתחיל ב- 1986 בקלן (Köln). באומגרטל, אז סטודנט לפסיכולוגיה ואמנות, היה מתוסכל מהרצינות התהומית ומעגל המבקרים והאו

יש בניינים בברלין שגורמים לך להרגיש קטן. כשעמדתי אתמול בכניסה ל המבורגר באנהוף   (Hamburger Bahnhof) , שוב היכתה בי אותה תחושה: העוצמה של ההיסטוריה מול השקט של ההווה. תחשבו על זה רגע - המקום הזה, שפעם רעד משריקות קיטור ורעש של גלגלי פלדה, הוא היום אחד המקומות השקטים והמהפנטים בעיר. בביקור הזה, בתוך אולם התערוכות העצום, הבנתי שהבניין הזה הוא לא רק "מוזיאון", הוא סיפור הישרדות ברלינאי קלאסי. בפוסט הזה אני לוקח אתכם למסע בין קטרים היסטוריים לאמנות עכשווית בועטת, וממליץ על תערוכ

בברלין, אפילו הקירות של המועדונים מספרים סיפור היסטורי. אחרי נפילת החומה, מזרח העיר הייתה מלאה בחורבות תעשייתיות נטושות. החללים האפלים והעצומים האלה הפכו למגרש המשחקים של סצנת הטכנו הלא-חוקית, ומועדונים אגדיים נולדו בתוכם: Tresor  קם לתחייה בכספת נטושה של בית כלבו, ו הברגהיין  המפורסם נולד בתחנת כוח ישנה. אבל סיפור דומה ומרתק לא פחות קרה גם למבשלות הבירה הענקיות של העיר. בפוסט הזה נצא למסע בעקבות הגלגול המדהים שלהן. "הבטן של ברלין": כשפרנצלאואר ברג הייתה בירת הבירה כדי להבין

דמיינו שאתם הולכים ברחוב שקט בברלין, ופתאום נתקלים בשלד של כנסייה קלאסית ועתיקה. אבל במקום דממה של חורבה, אתם שומעים צלילי מוזיקה בוקעים מבפנים, או רואים מיצג אמנות מודרני מציץ דרך קשתות החלונות הריקים. זהו הקסם של כנסיית סנט אליזבת במיטה, מקום שמספר את כל הסיפור הברלינאי - הרס, לידה מחדש, והיכולת המופלאה להפוך צלקת לבמה. יצירת מופת, צלקת של מלחמה: סיפורה של כנסיית סנט אליזבת כדי להבין את המקום, צריך לחזור אחורה לשנות ה- 30 של המאה ה- 19 . הכנסייה הזו היא יצירת מופת של לא אח

באמצע רחוב סואן בשונברג, ניצבת מפלצת בטון אפורה מתקופת מלחמת העולם השנייה. אבל הבניין הזה, המכונה בפי המקומיים "אומה בונקר" (הבונקר של סבתא), הוא אחד המקומות המרגשים בעיר. הוא מספר סיפור מדהים על קהילה של קשישים, על אמנות רחוב, ועל הקשר המפתיע לצלמת הגרפיטי האגדית מרתה קופר. בפוסט הזה נפענח את כל השכבות שלו. מקלטים בשמיים: סיפורם של הבונקרים העיליים בברלין כדי להבין את הבניין הזה, צריך לחזור אחורה בזמן לשנות ה- 40 . במסגרת תוכנית חירום של היטלר, נבנו ברחבי ברלין בונקרים עיליי

תמיד יש משהו חדש לגלות בברלין, לפעמים הוא נמצא ממש מתחת לאף שלנו, או במקרה הזה – מתחת לרגליים. בפוסט הזה אספר לכם על פיסת היסטוריה ואמנות חמודה ומפתיעה שמסתתרת על מדרכה ברחוב ראשי, על איך גיליתי אותה במקרה ליד שפאטי (Späti), ועל הסיפור המדהים של הארנבים שחיו פעם בחופשיות ב"רצועת המוות" של חומת ברלין. איך גיליתי את הארנבים של ברלין? עברתי ברחוב הזה כל כך הרבה פעמים ואף פעם לא שמתי לב אליהם, עד שבוקר אחד, ביציאה משפאטי עם קפה ביד, המבט שלי נתקל פתאום בארנב ממתכת על המדרכה. ואז

במרחק צעדים ספורים משער ברנדנבורג, מאנדרטת השואה ומשרידי החומה המספרים את עברה המטלטל של ברלין, קורה דבר מדהים – העיר בונה את העתיד שלה. רובע שלם, "אירופה-סיטי", קם על אדמת הפקר שפעם חצתה את העיר. לרגל פתיחת שבוע המדע בברלין (1 בנובמבר) , אני לוקח אתכם למסע ברובע החדשני הזה, ובלב הפועם שלו: מוזיאון הפוטוריום המרהיב. מ"רצועת מוות" לרובע על המים: החזון של "אירופה-סיטי" כדי להבין את האזור הזה, צריך לחזור אחורה בזמן. כל השטח העצום הזה, הממוקם מצפון לתחנת הרכבת המרכזית ( Hauptbahn

היום, ה- 30 באוקטובר, אנחנו חוגגים את יום הולדתה של אחת הנשים המרתקות בהיסטוריה של ברלין - סופיה שרלוטה מהנובר, מלכת פרוסיה הראשונה....