הקול שסדק את הבטון: 39 שנים ללילה שבו דייוויד בואי הרעיד את החומה
- shai doitsh שי דויטש
- 6 ביוני
- זמן קריאה 3 דקות
בפוסט הקודם שלנו, חזרנו אל שנת 1976 וגילינו איך דייוויד בואי הגיע לברלין המערבית כ"רוח רפאים" המנותקת מן המציאות. הוא היה שלד מהלך ששקל בקושי 40 קילוגרמים, ונמלט מהרעל והפרנויות של לוס אנג'לס. סיפרנו איך העיר החצויה והאפורה אימצה אותו אליה, העניקה לו את המקלט המושלם באנונימיות של דירת השותפים בכתובת Hauptstraße 155 בשונברג, והצילה את חייו ואת האמנות שלו.
אך אם בשנות השבעים ברלין הייתה זו שהצילה את בואי, הרי שבליל ה-6 ביוני 1987, הדוכס הלבן חזר אליה כדי להחזיר לה חוב היסטורי. באותו לילה הוא השתמש במוזיקה שלו ככוח מהפכני שסדק את יסודות הבטון של החומה. השנה, במלאת 39 שנים בדיוק לאותו סוף שבוע דרמטי ומתוח, הגיע הזמן לצלול אל מאחורי הקלעים של אחד הקונצרטים המשפיעים ביותר בהיסטוריה המודרנית. זהו סיפור על אירוע שבו הרמקולים הפכו לנשק פוליטי, והוכיחו שלפעמים, גלי קול יכולים לעשות את מה שהפוליטיקאים הגדולים ביותר של המלחמה הקרה לא הצליחו לבצע במשך עשרות שנים.
הבמה שמביטה אל תוך הדיקטטורה
הקיץ של שנת 1987 מצא את ברלין בנקודת רתיחה חגיגית אך מתוחה. העיר ציינה את חגיגות ה-750 להיווסדה, ובצד המערבי והליברלי הוחלט לארגן פסטיבל רוק עצום בן שלושה ימים, פסטיבל הקונצרטים של הקונגרס. הבמה המרכזית של הפסטיבל הוקמה ברחבת כיכר הרפובליקה, ממש בחזית המערבית של בניין הרייכסטאג, אך המיקום הזה לא נבחר בגלל האקוסטיקה או נוחות הגישה. הוא נבחר כפרובוקציה פוליטית מכוונת, מתוחכמת ונועזת במיוחד.
הבמה הוקמה במרחק של מטרים ספורים מחומת ברלין, כאשר גב הקונסטרוקציה הופנה אל עשרות אלפי המעריצים שגדשו את הדשא במערב. חזית הבמה הביטה באופן ישיר, חשוף ומכוון אל עבר מזרח ברלין החצויה והקומוניסטית. המשטר במזרח הבין מיד את האיום, והעיתונות הממשלתית הקומוניסטית כינתה את האירוע "פרובוקציה אימפריאליסטית זולה", אך הם לא יכלו לחזות את המהלך הבא של בואי וצוות הסאונד שלו.
מהלך הנדסי פוליטי: הרמקולים שהופנו למזרח
בואי, שהכיר את העיר ואת הדינמיקה שלה טוב מכל אמנית או מוזיקאי בינלאומי אחר, סירב להסתפק בהופעה רגילה עבור הקהל המערבי ששילם כרטיס. במהלך ההקמות של סיבוב ההופעות "Glass Spider", הוא הורה לטכניי הקול שלו להתקין מערכות הגברה מפלצתיות ויוצאות דופן לאותם ימים. הוא כיוון חלק משמעותי מרמקולי הענק האחוריים אל מעבר לחומת הבטון, ישירות אל תוך הרחובות השוממים של מזרח גרמניה (DDR).
המסר היה חד, ברור ומהדהד: המוזיקה היא חופשית, היא לא מכירה בגבולות, בוויזות או במגדלי שמירה, והיא עומדת לחצות את גבולות הדיקטטורה בצורה הכי מפורשת שיש.
הדרמה מעבר לבטון: השירה הנסתרת והמרד
בליל ההופעה, השמועה על כך שבואי חזר לעיר ועומד לנגן כה קרוב לחזית החומה פשטה כאש בשדה קוצי הבטון בקרב צעירי מזרח ברלין. אלפי צעירים גרמנים, שחיו תחת עינה הפקוחה והמאיימת של המשטרה החשאית (השטאזי), החלו לנהור מכל קצוות העיר המזרחית לעבר אזור שער ברנדנבורג ורחוב אונטר דן לינדן. הם ניסו להתקרב ככל הניתן אל החומה הבלתי עבירה כדי לתפוס את גלי הקול.
כאשר בואי עלה לבמה, הוא ניגש אל המיקרופון ופנה אל ההמונים הנסתרים מן העין בגרמנית רהוטה, אותה שפה שלמד במהלך שנותיו בשונברג:
"אנחנו שולחים את איחולינו החמים לכל החברים שלנו שנמצאים בצד השני של החומה".
ברגע שבו החל לנגן את ההמנון הברלינאי שלו, "Heroes", הקהל במערב השתולל, אך הדרמה האמיתית התרחשה בחשכה של המזרח. מבעד לשכבות המלט, גדרות התיל ומוקשי הנעל, נשמע הד חלוש, מצמרר ומרגש של אלפי קולות ממזרח ברלין שהצטרפו למילים שכתב בואי עשור קודם לכן באולפני הנסה הסמוכים. הם שרו יחד על הגיבורים שעומדים בצד של החומה, והפכו את השיר למציאות חיה.
בואי תיאר מאוחר יותר את הרגע הזה כאחד המטלטלים והדומעים ביותר בקריירה שלו. זה היה רגע שבו הוא הרגיש באופן פיזי את אלפי האנשים שרוקדים ובוכים איתו מעבר לגבול. ההתרגשות בצד המזרחי הפכה במהרה לזעם פוליטי עצום. הצעירים, שחשו את טעם החופש דרך הצלילים שחצו את השמיים, סירבו להתפזר. כוחות משטרת המזרח והשטאזי נבהלו מההתקהלות הספונטנית והחלו לפעול באלימות קשה, כשהם משתמשים באלות ומבצעים מעצרים המוניים.
אך באותו לילה, הפחד נעלם. מול השוטרים החמושים, החלו אלפי צעירים לצעוק יחד סיסמה שאף אחד לא העז לומר בקול רם עד לאותו רגע: "Die Mauer muss weg!" - החומה חייבת ליפול! העימותים הללו נמשכו לאורך כל ימי הפסטיבל, והוכיחו לשלטונות שהדור הצעיר כבר אינו מוכן לקבל את הגזירה של עולם חצוי ומנותק.
התודה של גרמניה המאוחדת: הגיבור שעזר להפיל את החומה
הקונצרט של דייוויד בואי ביוני 1987 נחשב בעיני היסטוריונים רבים לאחת מנקודות המפנה התרבותיות החשובות ביותר שסדקו את היסות הרעיוניים של חומת ברלין, שנתיים בלבד לפני שהיא קרסה לחלוטין בנובמבר 1989. המוזיקה והרמקולים שהופנו למזרח הצליחו לייצר גשר אנושי בלתי נראה. הגשר הזה הבהיר לתושבי שני הצדדים שהם שותפים לאותו גורל ולאותה תרבות, ושהבטון הוא זמני בלבד.
כאשר דייוויד בואי הלך לעולמו בינואר 2016, משרד החוץ של גרמניה המאוחדת פרסם ציוץ רשמי יוצא דופן ומרגש ברשתות החברתיות, שבו נכתב:
"להתראות, דייוויד בואי. אתה נמצא עכשיו בין הגיבורים. תודה לך על העזרה בהפלת החומה."
זוהי עדות רשמית לכך שהעיר ברלין לעולם לא תשכח את המוזיקאי שהגיע אליה כרוח רפאים כדי להציל את עצמו, ובסופו של דבר, חזר אליה כדי להעניק לה את הקול ששבר את החומות.
לעוד סיפורים שמגלים את ברלין האמיתית, המלצות חמות על מקומות בילוי לאורך הנהר וכל מה שקורה ברחובות של העיר בקיץ, אתם מוזמנים לעקוב אחריי באינסטגרם!
תגובות