אמנות המרחב הציבורי בברלין תמיד ידעה ללבוש צורות, חומרים ותפקידים שונים, והיא מספרת את סיפורה של העיר הזו דרך חומרי גלם משתנים. רוב המטיילים שמגיעים לעיר כיום מחברים את המושג "אמנות רחוב" לסמטאות אלטרנטיביות, לאמנים מחתרתיים שפועלים באישון לילה עם קפוצ'ונים כהים וספריי צבע בקרויצברג, או לציורים על שרידי החומה באיסט סייד גלרי. אך כדי להבין את השורשים העמוקים של האמנות האורבנית בברלין, צריך להבין שהקירות של העיר הזו דיברו עוד הרבה לפני המצאת תרבות הגרפיטי המודרנית. לפעמים, האמנ

אם יצא לכם לטייל במערב ברלין, לפסוע בין העצים המצילים של פארק הטירגארטן העצום או להביט בעמוד הניצחון המוזהב, סביר להניח שצעדתם לאורך אחת השדרות הרחבות והמפורסמות ביותר בעיר, שדרת ה-17 ביוני (Straße des 17. Juni). הכתובת הזו, שנמתחת באלגנטיות ישר אל חזיתו של שער ברנדנבורג, אינה סתם עוד ציון תאריך יבש בלוח השנה הגרמני. מדובר בהנצחה של פצע היסטורי מדמם, עמוק ומטלטל, עדות ללילה דרמטי שבו העיר ברלין, שמונה שנים בלבד אחרי שנחרבה במלחמת העולם השנייה, כמעט וזכתה לחופש שלה מחדש, אך גי

בפוסט הקודם שלנו, חזרנו אל שנת 1976 וגילינו איך דייוויד בואי הגיע לברלין המערבית כ"רוח רפאים" המנותקת מן המציאות. הוא היה שלד מהלך ששקל בקושי 40 קילוגרמים, ונמלט מהרעל והפרנויות של לוס אנג'לס. סיפרנו איך העיר החצויה והאפורה אימצה אותו אליה, העניקה לו את המקלט המושלם באנונימיות של דירת השותפים בכתובת Hauptstraße 155 בשונברג, והצילה את חייו ואת האמנות שלו. אך אם בשנות השבעים ברלין הייתה זו שהצילה את בואי, הרי שבליל ה-6 ביוני 1987, הדוכס הלבן חזר אליה כדי להחזיר לה חוב היסטורי.