אלף עמודים של היסטוריה: היום שבו מזרח גרמניה חתמה על סוף דרכה
- shai doitsh שי דויטש
- לפני יומיים (2)
- זמן קריאה 5 דקות
ב 31 באוגוסט 1990, בתוך האולמות המעוטרים והשקטים של ארמון נסיך הכתר (Kronprinzenpalais) בשדרת אונטר דן לינדן המפוארת, ההיסטוריה לא נשמעה כמו תרועת ניצחון. לא היו שם קריאות שמחה המוניות, לא נראו צעירים רוקדים על חומות בטון כשפטישים בידיהם, והפסקול לא היה מורכב משירי חופש של דיוויד הסלהוף או להקת הסקורפיונס. האווירה בחדר הייתה מתוחה, כבדת משקל ועניינית להחריד. תקתוק השעונים והרשרוש הבלתי פוסק של ניירות החליפו את שאגות ההמונים. שני גברים בחליפות כהות ישבו זה מול זה, מביטים במסמך עב כרס ומאיים שהונח על שולחן העץ הכבד.
בניגוד לדימויים הרומנטיים והמוכרים של נובמבר 1989, ההיסטוריה האמיתית, המשפטית והמחייבת נכתבה ברגע האפור והביורוקרטי הזה ממש. זה היה הרגע שבו מזרח גרמניה, מדינה ריבונית שהייתה קיימת במשך למעלה מארבעה עשורים, שלטה ביד רמה בחיי מיליונים והטילה אימה באמצעות משטרת חשאית אכזרית, חתמה למעשה על תעודת הפטירה של עצמה מרצון חופשי. מעמד החתימה על "הסכם האיחוד" (Einigungsvertrag) היה למעשה המהלך המשפטי שהוביל אל איחוד גרמניה הסופי, והוא עשה זאת לא דרך מהפכה רומנטית, אלא דרך אחד המבצעים המשפטיים המורכבים והשאפתניים ביותר שידעה האנושות.
המרוץ נגד הזמן והמדינה שקרסה אל תוך עצמה
כדי להבין את גודל המעמד ואת תחושת הדחיפות שאפפה את הארמון באותו יום קיץ, צריך לחזור אחורה אל תשעת החודשים הסוערים שעברו מאז נפילת חומת ברלין. האופוריה של ימי החורף הראשונים התחלפה במהירות בהנגאובר קשה וצורב של מציאות פוליטית וכלכלית. מזרח גרמניה פשוט קרסה אל תוך עצמה בקצב שהפחיד אפילו את האופטימיים שבמנהיגי המערב. אזרחיה המשיכו לנטוש אותה בהמוניהם, למעלה מ 2,000 בני אדם ארזו את חייהם מדי יום ועברו אל עבר המערב בחיפוש אחר חיים טובים ויציבים יותר.
המפעלים הממשלתיים המזרחיים, שנחשפו לפתע לתחרות החופשית של השוק המערבי, פשטו רגל בזה אחר זה. הכלכלה המקומית גססה, והיה ברור לכולם שהרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית נמצאת על סף פשיטת רגל מוחלטת. הלחץ העצום שהופעל על הפוליטיקאים משני צידי הגבול היה חסר תקדים. הלמוט קוהל, קנצלר המערב, ולותר דה מזייר, ראש הממשלה הראשון והאחרון שנבחר באופן דמוקרטי במזרח, הבינו שהם יושבים על חבית חומר נפץ חברתית. הם נדרשו לייצר מסגרת חוקית שתאחד את המדינה לפני שהמזרח יקרוס לחלוטין ויגרור איתו את כלכלת המערב כולה לתהום.
מתוך הלחץ הקיומי הזה נולדה החלטה פרגמטית ושנויה במחלוקת. במקום לכנס אספה מכוננת חגיגית ולכתוב חוקה חדשה מאפס למדינה המאוחדת, הליך שהיה עשוי לקחת שנים, הוחלט להשתמש בסעיף 23 לחוקת גרמניה המערבית. המשמעות המשפטית הייתה חותכת וברורה, מזרח גרמניה פשוט תספח את עצמה למערב. היא תקבל על עצמה את חוקיו, את המטבע שלו ואת שיטת המשטר שלו, ותבטל את קיומה כריבונות עצמאית. רבים במזרח הרגישו באותם ימים שלא מדובר באיחוד, אלא בהשתלטות עוינת, אך האלטרנטיבה של קריסה מוחלטת הפחידה אותם הרבה יותר.
שני גברים, חודשים של לילות לבנים ומשא ומתן אכזרי
המשא ומתן המורכב והגורלי הזה הונח בעיקר על כתפיהם של שני אנשים, וולפגנג שויבלה, שר הפנים המערב גרמני ומנהל משא ומתן ממולח, קשוח ומבריק, וגינתר קראוזה, מזכיר המדינה של מזרח גרמניה הצעירה, פוליטיקאי חסר ניסיון שנדרש לפתע לפרק את המדינה שבה גדל. במשך שמונה שבועות מורטי עצבים, השניים הסתגרו יחד עם צבא של משפטנים, פקידים ומומחים, תחילה בבון ואחר כך בברלין, ועבדו בקצב רצחני של 14 שעות ביממה.
"זה לא היה משא ומתן בין מנצחים למפסידים", טען שויבלה באחד הראיונות שהעניק מאוחר יותר, "אלא ניסיון נואש להרכיב שעון שבור כשהמחוגים עדיין זזים". אך הדינמיקה בחדר סיפרה לעיתים סיפור אחר. המערב הגיע עם סוללה של חוקים מוכנים, בעוד המזרח ניסה לשמר לפחות חלק מהזהות החברתית שלו. הם נאלצו לגשר על פערים של ארבעים שנות נתק תרבותי, משפטי ופסיכולוגי. כל מילה במסמך נשקלה, כל פסיק גרר ויכוחים סוערים, והעייפות של הצוותים הובילה לא פעם לפיצוצים אישיים שכמעט וחיסלו את התהליך כולו.
המוקשים סביב שולחן הדיונים היו עצומים. הם התעמתו על הגדרתה של ברלין כבירתה הרשמית של גרמניה המאוחדת, סוגיה שעוררה התנגדות עזה מצד פוליטיקאים מערביים שביקשו להשאיר את מוקד הכוח הפוליטי והכלכלי בבון השלווה. "אם לא נחזיר את הלב לברלין, מעולם לא איחדנו באמת את המדינה", התעקשו נציגי המזרח. הדיונים האלה היו כה טעונים, עד שלעיתים נדמה היה שהפוליטיקה עצמה לא תוכל להכיל את עוצמת הרגשות.
הקרב על התיקים וסעיף ההפלות, יצירת מופת ביורוקרטית
התוצאה של אותם לילות נטולי שינה הייתה מסמך מפלצתי בן למעלה מתשע מאות עמודים של טקסט ראשי ועוד מאות עמודי נספחים, שנכתב ונוסח בזמן שיא בלתי נתפס. זה לא היה רק מסמך משפטי יבש, אלא ניתוח לב פתוח בחברה שלמה. ההסכם נדרש לחבר שתי חברות שחיו ביקומים מקבילים. היה צורך לאחד את מערכות הבריאות, הפנסיה והמיסים, למזג שני צבאות שהיו עד לא מזמן אויבים מושבעים משני צידי מסך הברזל, לסנכרן את התחבורה, החינוך, המשפט, התארים האקדמיים ואפילו את רשתות החשמל והתשתיות הבסיסיות ביותר.
אך המאבקים הקשים ביותר נגעו בנשמה של החברה. מה עושים עם הררי המסמכים המסווגים של השטאזי? מיליוני תיקים שתיעדו בגידות, הלשנות של בני זוג וסודות אפלים. ממשלת המערב, שחששה מציד מכשפות ומכאוס חברתי, העדיפה לסגור את התיקים ואף להשמיד אותם. אולם פעילי זכויות האזרח מהמזרח, בהובלת יואכים גאוק (לימים נשיא גרמניה), דפקו על השולחן ודרשו פתיחות מוחלטת כחלק מתהליך הריפוי, דרישה שאילצה את המערב לסגת ולייצר מנגנון חשיפה היסטורי חסר תקדים.
משבר דרמטי נוסף נסב סביב סעיף 218 לחוק הפלילי, חוק ההפלות. במזרח גרמניה, נשים נהנו מחופש מוחלט לבצע הפלה בשלושת החודשים הראשונים להריון, כחלק מהתפיסה הסוציאליסטית של שחרור האישה. במערב השמרני והנוצרי, החוק היה נוקשה ואסר זאת כמעט כליל. הפער היה כה תהומי ששני הצדדים הבינו שאם יתעקשו עליו, לא יהיה איחוד. הפתרון שנמצא היה להסכים שלא להסכים, במשך מספר שנים התקיימו שתי מערכות חוק שונות באותה מדינה, עד שהפרלמנט המאוחד נדרש לחוקק פשרה היסטורית.
הדיו מתייבש בארמון, הדרך לאוקטובר והצלקת שנותרה
כאשר העטים המוזהבים הונחו סוף סוף על השולחן בארמון נסיך הכתר באותו אחר צהריים סגרירי של ה 31 באוגוסט, שויבלה וקראוזה ידעו שהם עשו היסטוריה. פלאשים של מצלמות האירו את החדר, ולחיצות הידיים היו ארוכות מהרגיל. הדיו שהתייבש על הנייר סלל סופית את הדרך המשפטית והפוליטית ל 3 באוקטובר 1990, היום שבו חוקת המערב נכנסה לתוקפה גם בחמש מדינות המחוז החדשות במזרח, וגרמניה הפכה רשמית ומעשית למדינה אחת גדולה וריבונית.
הסכם האיחוד היה הצלחה טכנית מסחררת שניווטה אומה שלמה הרחק מתהום פוליטית, אך הוא גם השאיר צלקות. התחושה שהמזרח "נבלע" ולא התאחד בגובה העיניים, יצרה את מה שמכונה עד היום בגרמניה "החומה שבראש", פערים פסיכולוגיים וכלכליים שלקח עשרות שנים לצמצם, וחלקם מורגשים עד עצם היום הזה.
כיום, כשאתם צועדים לאורך שדרת אונטר דן לינדן המפוארת, בין בתי קפה לתיירים, וחולפים על פני חזיתו האלגנטית של ארמון נסיך הכתר, עצרו לרגע. קל מאוד לשכוח שמאחורי הקירות הללו לא רק חגגו פעם מלוכה פרוסית, אלא גם חתמו על אחד המסמכים הדרמטיים, הכואבים והחשובים ביותר שעיצבו את ההיסטוריה של ברלין ושל אירופה כולה.
לעוד תמונות, המלצות בזמן אמת וסיפורים נסתרים מהרחובות המרתקים של ברלין, אתם מוזמנים לעקוב אחריי באינסטגרם!
תגובות