ב 14 בספטמבר 1769 נולד בברלין תינוק למשפחת אצולה פרוסית, תינוק שלימים ישנה את האופן שבו האנושות כולה תופסת את הטבע ואת העולם. שמו היה אלכסנדר פון הומבולדט. אך הסיפור שלו אינו שלם ללא אחיו הבכור, וילהלם. שני האחים הללו היו שונים זה מזה כמו שמיים וארץ, כמעט יין ויאנג בנוסח פרוסיה של המאה ה 18. בעוד וילהלם היה איש של חדרים סגורים, פילוסוף מעמיק, בלשן מחונן ודיפלומט מחושב שהעדיף את השקט של הספרייה, אלכסנדר היה הרפתקן חסר מנוח, חוקר טבע שרצה לגעת, למדוד, לטעום ולראות את פלאי הגלוב

ב 31 באוגוסט 1990, בתוך האולמות המעוטרים והשקטים של ארמון נסיך הכתר (Kronprinzenpalais) בשדרת אונטר דן לינדן המפוארת, ההיסטוריה לא נשמעה כמו תרועת ניצחון. לא היו שם קריאות שמחה המוניות, לא נראו צעירים רוקדים על חומות בטון כשפטישים בידיהם, והפסקול לא היה מורכב משירי חופש של דיוויד הסלהוף או להקת הסקורפיונס. האווירה בחדר הייתה מתוחה, כבדת משקל ועניינית להחריד. תקתוק השעונים והרשרוש הבלתי פוסק של ניירות החליפו את שאגות ההמונים. שני גברים בחליפות כהות ישבו זה מול זה, מביטים במסמך

היום, ה-24 בינואר, ברלין חוגגת יום הולדת למלך הכי "ברלינאי" שלה – פרידריך הגדול. אם בפוסט הקודם שיתפתי אתכם בסיפורים האנושיים והטרגיים שעיצבו את דמותו, היום אני רוצה שנסייר יחד בין האבנים והשדרות ששינו את פניה של ברלין לנצח. כשאני מסייר איתכם בעיר, אני תמיד אומר שברלין היא לא רק אוסף של בניינים; היא החזון של פרידריך שקם לתחייה. הוא מצא עיר אפורה, מוקפת ביצות וביצורים צבאיים, והחליט להפוך אותה ל"אתונה שעל נהר השפרה". הוא לא רק בנה קירות; הוא יצק לתוך האבן את רעיונות הנאורות,