ב 31 באוגוסט 1990, בתוך האולמות המעוטרים והשקטים של ארמון נסיך הכתר (Kronprinzenpalais) בשדרת אונטר דן לינדן המפוארת, ההיסטוריה לא נשמעה כמו תרועת ניצחון. לא היו שם קריאות שמחה המוניות, לא נראו צעירים רוקדים על חומות בטון כשפטישים בידיהם, והפסקול לא היה מורכב משירי חופש של דיוויד הסלהוף או להקת הסקורפיונס. האווירה בחדר הייתה מתוחה, כבדת משקל ועניינית להחריד. תקתוק השעונים והרשרוש הבלתי פוסק של ניירות החליפו את שאגות ההמונים. שני גברים בחליפות כהות ישבו זה מול זה, מביטים במסמך