דייוויד בואי ואיגי פופ בברלין: כשרוחות הרפאים של הוליווד מצאו בית בשונברג 🎸🎙️
- shai doitsh שי דויטש
- לפני 11 שעות
- זמן קריאה 5 דקות
הסיפור של דייוויד בואי בברלין הוא לא רק פרק בתולדות המוזיקה; הוא סיפור של הצלה עצמית. כשבואי נחת בעיר ב-1976, הוא היה "רוח רפאים" - שלד מהלך ששקל בקושי 40 קילוגרם, התקיים בלוס אנג"לס על דיאטה מחרידה של קוקאין, חלב ופלפלים אדומים, וסבל מפרנויות קשות שגרמו לו לחשוב שהשטן רודף אחריו. ברלין המערבית של אותן שנים, שהייתה "אי" מבודד, אפור ומנוכר בלב מזרח גרמניה, הציעה לו את מה ששום מקום אחר לא יכול היה לתת: את הזכות המקודשת להיות אלמוני.
עבורי, הסיפור הזה מקבל משמעות עמוקה עוד יותר. הדירה הראשונה שלי בברלין הייתה ברחוב רוזנהיימר (Rosenheimer Straße) בשונברג, ממש מרחק הליכה קצר מהבית שבו הכל קרה. הרחוב של בואי, האופטשטראסה, היה הרחוב המרכזי שלי. ללכת באותן מדרכות, לעשות קניות באותם סופרמרקטים ולנשום את אותה שלווה ברלינאית שהצילה אותו, העניקה גם לי חדוות יצירה ותחושה של בית. ברלין היא עיר שיודעת לאמץ אליה את מי שצריך להתחיל מחדש, ובואי היה המאומץ המפורסם ביותר שלה.
המקלט בשונברג: החיים בקומונה של גמילה (Hauptstraße 155)
בואי ואיגי פופ לא בחרו בווילה מנקנרת בעיניים. הם שכרו דירת שבעה חדרים גדולה אך פשוטה בבניין מגורים רגיל ברובע שונברג. החיים שם היו נטולי זוהר באופן מכוון וכמעט סיזיפי. הם רכבו על אופניים לכל מקום, עמדו בתור לגבינות במעדנייה של ה-KaDeWe, וניסו, כתף אל כתף, להיגמל מהסמים הקשים (בואי מקוקאין, איגי מהרואין). בואי נהג לספר שהברלינאים פשוט הניחו לו לנפשו; גם כשזיהו אותו בסופרמרקט, הם רק הנהנו לשלום והמשיכו בדרכם. האנונימיות הזו היא שאפשרה לו להשיל מעצמו את דמות ה-"Thin White Duke" המיוסרת ולחזור להיות דייוויד ג"ונס.
היום, הבניין באופטשטראסה 155 הוא אולי הבניין המפורסם ביותר בשונברג, אך הוא עדיין שומר על המכובדות השקטה שלו. בחזית הבית הותקן ב-2016 לוח זיכרון לבן ומרשים, ותמיד תוכלו למצוא שם פרחים או נרות שהושארו על ידי מעריצים. ממש בצמוד אליו שוכן הבר Neues Ufer (לשעבר Anderes Ufer). המקום הזה היה מהפכני בזמנו כאחד הברים הגאים הראשונים באירופה עם חלונות שקופים לרחוב – הצהרה של "אנחנו כאן ולא מתחבאים". בואי ואיגי היו יושבים שם שעות, שותים קפה ומתבוננים בעוברים ושבים. היום המקום מעוטר בצילומים נדירים מאותה תקופה, וזו הנקודה הכי נכונה להתחיל בה את המסע בעקבותיו.
המפץ הגדול של מרץ 1977: הולדת ה"אידיוט"
ב-25 במרץ 1977, העולם שמע לראשונה את הדהוד השקט של ברלין דרך האלבום "The Idiot", אלבום הסולו הראשון של איגי פופ. למרות שזהו אלבום של איגי, בואי היה האדריכל שלו – הוא הפיק, כתב את רוב המוזיקה וניגן כמעט בכל הכלים. בואי השתמש באיגי כ"שפן ניסיונות" לסאונד החדש שרצה ליצור: אפל, תעשייתי, אלקטרוני ומנוכר. זה היה האלבום שבישר על הולדת הפוסט-פאנק ושינה את פני המוזיקה לנצח.
העבודה המשותפת שלהם באותם ימים הייתה סימביוטית. בואי הביא את האינטלקט והמשמעת, ואיגי הביא את האנרגיה החייתית והיצרית. יחד הם חקרו את מועדוני הלילה המחתרתיים של ברלין, ספגו את המוזיקה האלקטרונית הגרמנית של להקות כמו Kraftwerk, והפכו את האפרוריות של המלחמה הקרה ליצירת אמנות. ב-25 במרץ, כש-"The Idiot" יצא לחנויות, ברלין הפכה רשמית מהעיר של העבר לעיר של העתיד.
אולפני הנסה: להקליט בתוך רצועת המוות
היצירה של בואי בברלין תמיד התרחשה בצל החומה, פשוטו כמשמעו. אולפני הנסה (Hansa Tonstudio) ממוקמים ברחוב קתנר (Köthener Str. 38), ממש במרחק יריקה ממה שהיה פעם "רצועת המוות". בואי נהג לספר בראיונות שמהחלונות הגבוהים של אולם ההקלטות המפואר, ה-Meistersaal, הוא יכול היה לראות את השומרים המזרח-גרמנים משקיפים עליו עם משקפות ממגדלי התצפית. התחושה הזו, שמישהו תמיד צופה בך, שתמיד יש מתח באוויר, חלחלה לתוך כל תו שהוקלט שם.
האולפנים עדיין פעילים היום ומהווים מקדש חי למוזיקה. האולם הגדול, עם חיפויי העץ והאקוסטיקה העמוקה שלו, נשאר כמעט ללא שינוי מאז שנות ה-70. בואי והמפיק שלו, טוני ויסקונטי, השתמשו בחלל העצום הזה כדי ליצור סאונד תופים שנשמע כאילו הוא מגיע מסוף העולם. היום ניתן להצטרף לסיורי "Hansa" מיוחדים, שמאפשרים למעריצים לעמוד בדיוק במקום שבו בואי עמד, להביט דרך אותם חלונות (שהיום פונים לפארק ולבניינים מודרניים) ולהרגיש את הצמרמורת ההיסטורית.
ה"סלון" בקרויצברג: מסעדת Exil והבוהמה המקומית
כשבואי ואיגי רצו לברוח מהשקט של שונברג, הם נסעו לקרויצברג, למסעדת Exil (גלות) ששכנה על גדת תעלת הלנדווהר. המקום נוהל על ידי אמנים אינטלקטואלים אוסטרים והיה המוקד של הבוהמה הברלינאית של המערב. שם, בין עשן הסיגריות הסמיך לשיחות פילוסופיות אל תוך הלילה, בואי מצא את ההשראה האמנותית שלו. הוא אהב את העובדה שב-Exil הוא יכול היה לשבת שעות עם כוס יין ומרק פשוט ואיש לא יטריד אותו.
המהפך של המקום הזה ב-Paul-Lincke-Ufer 44 הוא המשל המושלם על ברלין של היום. במקום שבו בואי חלק שולחן עם אמנים מחתרתיים, שוכנת כיום מסעדת Horváth - מוסד קולינרי יוקרתי בעל שני כוכבי מישלן. הבניין עצמו והנוף המשכר לתעלה נשארו בדיוק אותו הדבר, אך האווירה השתנתה מחספוס מחתרתי לחוויה מוקפדת. אם תטיילו לאורך הגדה בשעת שקיעה, תוכלו עדיין להרגיש את אותה אנרגיה מיוחדת שגרמה לבואי לכתוב שברלין היא "הטיפול הטוב ביותר שיכולתי לבקש".
ההמנון: הנשיקה שהפילה חומות (Heroes)
שום סיפור על בואי בברלין לא שלם בלי השיר "Heroes". בקיץ 1977, בואי הביט מחלון אולפני הנסה וראה את המפיק שלו, טוני ויסקונטי, מתנשק עם זמרת הליווי אנטוניה מאס ממש ליד החומה. המראה של אהבה אנושית פשוטה, שברירית ונואשת בתוך הנוף המאיים של בטון, גדרות תיל ורובים, הפך לבסיס של השיר הכי מזוהה עם העיר. בואי שר שם על גיבורים שנוצחו, אך הם עדיין גיבורים – גם אם רק ליום אחד.
Heroes / גיבורים
I, I can remember (I remember) / אני, אני יכול לזכור (אני זוכר) Standing, by the wall (by the wall) / עומד שם, ליד החומה (ליד החומה) And the guns, shot above our heads / והרובים, ירו מעל ראשינו And we kissed, as though nothing could fall / והתנשקנו, כאילו שום דבר לא יכול ליפול And the shame, was on the other side / והבושה, הייתה בצד השני Oh we can beat them, for ever and ever / הו, אנחנו יכולים לנצח אותם, לנצח נצחים Then we could be Heroes, just for one day / אז נוכל להיות גיבורים, רק ליום אחד
עקבות בזהב: גרפיטי ואמנות רחוב
למרות שבואי עזב את ברלין ב-1979, העיר מעולם לא עזבה אותו. אם תסתובבו במרכז העיר, תגלו שהוא עדיין נוכח בכל פינה. אחת היצירות המרהיבות ביותר היא עבודת תלת-ממד של בואי בדמותו של "אלדין סיין" עם ברק האש המפורסם, הנמצאת בחצר המחתרתית של Haus Schwarzenberg (צמוד ל-Hackescher Markt). המקום הזה, ששומר על רוח ה-Street Art של פעם, הוא המקום המדויק לראות איך הדמות של בואי ממשיכה להעניק השראה לאמנים צעירים גם בשנת 2026.
👣 מסלול הליכה: "בעקבות הדוכס הלבן בשונברג וקרויצברג"
תחנה 1: הבית ובית הקפה בשונברג
המקום: Hauptstraße 155-157.
מה עושים: עומדים מול הבית, קוראים את לוח הזיכרון וממשיכים לקפה (או בירה) ב-Neues Ufer הצמוד.
איך מגיעים: קווי U-Bahn U7 לתחנת Kleistpark, ומשם הליכה של 5 דקות דרומה על האופטשטראסה.
תחנה 2: קרויצברג והתעלה
המקום: Paul-Lincke-Ufer 44.
מה עושים: טיול רגלי לאורך גדת התעלה המקסימה (Landwehrkanal) עד למסעדת Horváth (ה-Exil לשעבר). זהו האזור הכי נעים לרבוץ בו בקיץ.
איך מגיעים מהתחנה הקודמת: לכו חזרה לתחנת Kleistpark, קחו את קו U7 (לכיוון Rudow) ורדו בתחנת Kottbusser Tor. משם הליכה של 10 דקות לכיוון התעלה.
תחנה 3: אולפני הנסה ופוטסדאמר פלאץ
המקום: Köthener Str. 38.
מה עושים: עמידה מול הבניין המיתולוגי וביקור באזור שבו עמדה פעם החומה.
איך מגיעים מהתחנה הקודמת: חזרו לתחנת Kottbusser Tor, קחו את קו האוטובוס M29 (לכיוון Roseneck) ורדו בתחנת Anhalter Bahnhof. האולפנים נמצאים במרחק 3 דקות הליכה משם.
ברלין הצילה את דייוויד בואי, והוא בתמורה העניק לה נצחיות מוזיקלית. גם היום, כמעט 50 שנה אחרי שגר בדירת השותפים בשונברג, הרוח שלו עדיין מרחפת מעל הגגות ומזכירה לנו שכל אחד מאיתנו יכול למצוא כאן את הבית שלו, לפחות ליום אחד.
לעוד סיפורים מיוחדים, המלצות וסטוריז בלייב מהרחובות הכי מרתקים של ברלין, אתם מוזמנים לעקוב אחריי באינסטגרם!
תגובות