יש משהו מרתק בדרך שבה ברלין יודעת להפתיע אותך ברגעים הכי פחות צפויים. אתה יכול ללכת ברחוב שקט, כמעט אפרורי, מוקף בבנייני מגורים אירופאים שגרתיים לחלוטין, ופתאום, מעבר לפינה, המציאות נסדקת. זה בדיוק מה שקרה לי כשצעדתי ברחוב Feurigstraße שברובע שנברג (Schöneberg). על הקיר החזותי העצום של בניין מספר 61, מול חלונות של דירות רגילות, התנשאה לפתע דמות ענקית, ילידית, ששאבה אותי בשנייה אחת אל יערות הגשם של דרום אמריקה. הדמות המהפנטת הזו היא יצירתו של פרנסיסקו רודריגז דה סילבה, אמן רחו

הסיפור של דייוויד בואי בברלין הוא לא רק פרק בתולדות המוזיקה; הוא סיפור של הצלה עצמית. כשבואי נחת בעיר ב -1976 , הוא היה "רוח רפאים" - שלד מהלך ששקל בקושי 40 קילוגרם, התקיים בלוס אנג"לס על דיאטה מחרידה של קוקאין, חלב ופלפלים אדומים, וסבל מפרנויות קשות שגרמו לו לחשוב שהשטן רודף אחריו. ברלין המערבית של אותן שנים, שהייתה "אי" מבודד, אפור ומנוכר בלב מזרח גרמניה, הציעה לו את מה ששום מקום אחר לא יכול היה לתת: את הזכות המקודשת להיות אלמוני. עבורי, הסיפור הזה מקבל משמעות עמוקה עוד יו

יש רגעים בהיסטוריה שבהם העיר מפסיקה להיות רק תפאורה של בניינים והופכת לשחקנית ראשית עם נשמה בוערת. ב- 18 במרץ 1848 , ברלין לא סתם חוותה מהומה - היא הולידה את הדמוקרטיה הגרמנית מתוך עשן הבריקדות. בזמן שאנחנו מטיילים היום בין בתי הקפה הטרנדיים של פרידריכסהיין או מצטלמים ליד הברלינר דום, קשה לדמיין שמתחת לריצוף המודרני זרם פעם דם של מהפכה ששינתה את אירופה לנצח. See page for author, Public domain, via Wikimedia Commons הניצוץ: מהפכת תפוחי האדמה וה"אביב" שהגיע מפריז כדי להבין למה