דמיינו את הרגע שבו אמן, שמופיע מול עשרות אלפי אנשים צורחים בכל ערב, מבקש למצוא פינה אחת בעולם שבה יוכל פשוט ללכת ברחוב מבלי שיבחינו בו. לאורך ההיסטוריה, ברלין תמיד הייתה עיר המקלט האולטימטיבית עבור הנשמות המחפשות, המורדות והבוערות ביותר של עולם המוזיקה.דיוויד בואי מצא בה את זהותו החדשה בין הצללים של שנות השבעים, ולהקת U2, שעליה נספר בהרחבה ובפירוט בפוסט הבא והדרמטי שלנו, הגיעה אליה בחיפוש נואש אחר סאונד חדש שישחרר אותה מהתדמית של עצמה. היום, מי שצועד בטבעיות מפתיעה על אותו שב

הסיפור של דייוויד בואי בברלין הוא לא רק פרק בתולדות המוזיקה; הוא סיפור של הצלה עצמית. כשבואי נחת בעיר ב -1976 , הוא היה "רוח רפאים" - שלד מהלך ששקל בקושי 40 קילוגרם, התקיים בלוס אנג"לס על דיאטה מחרידה של קוקאין, חלב ופלפלים אדומים, וסבל מפרנויות קשות שגרמו לו לחשוב שהשטן רודף אחריו. ברלין המערבית של אותן שנים, שהייתה "אי" מבודד, אפור ומנוכר בלב מזרח גרמניה, הציעה לו את מה ששום מקום אחר לא יכול היה לתת: את הזכות המקודשת להיות אלמוני. עבורי, הסיפור הזה מקבל משמעות עמוקה עוד יו