אלזה לסקר-שילר: "הנסיכה העברית" ששיגעה את הבוהמה הברלינאית

אם הייתם נכנסים ל-"Romanisches Café" (הקפה הרומאני) בברלין של שנות ה-20, לא הייתם יכולים לפספס אותה. בין ענני העשן, כוסות האבסינת והוויכוחים הסוערים של גדולי האינטלקטואלים, ישבה אישה קטנת קומה לבושה במכנסי שרוואל רחבים, טורבן צבעוני לראשה, ותכשיטים מזרחיים כבדים שענדו על צווארה. היא לא קראה לעצמה אלזה. היא הציגה את עצמה כ-"יוסוף, נסיך תבאי".

זו הייתה אלזה לסקר-שילר - המשוררת היהודייה שהקדימה את זמנה, ניפצה כל מוסכמה מגדרית אפשרית, והפכה לאחת הדמויות המרתקות ביותר בהיסטוריה התרבותית של ברלין.

unknown, uploader Pitichinaccio, Public domain, via Wikimedia Commons

חיים שהם יצירת אמנות אוונגרדית

אלזה נולדה למשפחה בורגנית, אבל הבורגנות שיעממה אותה למוות. כשהגיעה לברלין, היא השתקעה בשכונת שונברג (Schöneberg) - הלב הפועם של האמנות, החופש והקהילה הגאה של רפובליקת ויימאר. בעיר שבה הכל היה אפשרי, אלזה החליטה שהחיים עצמם צריכים להיות מופע. היא לא רק כתבה שירה אקספרסיוניסטית סוחפת ששברה את חוקי השפה הגרמנית; היא חייתה אותה. היא המציאה לעצמה זהויות בדויות, שלחה מכתבים מצוירים לחבריה (ביניהם אמנים ענקיים כמו פרנץ מארק ואוסקר קוקושקה), וסירבה לתת לחברה להכתיב לה איך אישה בשנות ה-40 לחייה אמורה להתנהג.

אייקון קווירי מוקדם: טשטוש גבולות המגדר

הרבה לפני שהמושגים "ג'נדר פלואיד" או "קוויר" נכנסו ללקסיקון שלנו, אלזה לסקר–שילר חייתה אותם על מלא בברלין. הבחירה שלה להתלבש בבגדי גברים אוריינטליים ולהזדהות כ"נסיך יוסוף" לא הייתה רק תחפושת לפורים או גימיק זול – זו הייתה הצהרה עמוקה על חופש. היא סירבה להיות מוגבלת לתפקיד ה"רעיה" או ה"אמא" (למרות שהייתה שניהם). היא אהבה גברים ונשים כאחד, ניהלה רומנים סוערים, וכתבה שירי אהבה אירוטיים ועמוקים שהדהימו את קהל הקוראים השמרן. במרחב הבטוח של בתי הקפה הברלינאיים, היא יצרה לעצמה ממלכה פנטסטית שבה היא הייתה השליטה הבלעדית, כפי שמשתקף היטב בשיריה הנועזים והיצריים:

"שפתותינו רוצות לעשות דבש. לילותינו הבוהקים פרחו. בזוהר הנלהב של גופך מדליק ליבי את שמיו. כל חלומותיי תלויים בזהבך, בחרתי אותך מתחת לכל הכוכבים."

Else Lasker-Schüler as Prince Yussuf,, Private collection, Marbach., Public domain, via Wikimedia Commons

הבריחה מהחושך: סופה של אגדה בברלין

אבל הבועה הצבעונית הזו התפוצצה באכזריות. ב-1932, אלזה זכתה בפרס קלייסט (Kleist Prize), הפרס הספרותי החשוב ביותר בגרמניה, מה שהפך אותה למטרה מיידית עבור הנאצים. כאישה, כיהודייה, וכאמנית אוונגרד מוחלטת - היא ייצגה את כל מה שהיטלר תיעב וכינה "אמנות מנוונת". באפריל 1933, לאחר שהוכתה ברחוב על ידי בריונים נאצים, אלזה הבינה שזמנה בברלין תם. היא ארזה מזוודה קטנה וברחה לשווייץ, ומשם בסופו של דבר לירושלים. היא מעולם לא חזרה לעיר שכל כך אהבה. את שנותיה האחרונות העבירה בירושלים כדמות תמהונית וענייה, מאכילה חתולי רחוב ומתגעגעת לזוהר של בתי הקפה של ברלין. היא נפטרה ב-1945, ונקברה בהר הזיתים.

embeka62, CC BY-SA 3.0 <https://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0>, via Wikimedia Commons

סוף דבר: המורשת של נסיכת תבאי

היום, כשאתם מטיילים בשונברג או יושבים בבית קפה ברלינאי מעוצב, זכרו את אלזה. הרוח שלה – הרוח של חופש יצירתי, של סירוב להיכנע למוסכמות, ושל החיים כחגיגה מתמדת – היא בדיוק הרוח שהופכת את ברלין למה שהיא היום.

פוסט זה הוא חלק מפרויקט מיוחד לקראת יום האישה בברלין – הישארו מעודכנים למדריך המלא שיפורסם ב-8 במרץ!

---

אהבתם את הסיפור? לעוד פיסות היסטוריה מרתקות, המלצות וסטוריז בזמן אמת מהרחובות של ברלין, אתם מוזמנים לעקוב אחריי באינסטגרם!