יש רגעים בהיסטוריה של ברלין שבהם נראה שכל העיר מחזיקה את הנשימה, לא מתוך יראה, אלא מתוך זעזוע עמוק שמעורב בסקרנות חולנית. אפריל 1924 היה רגע כזה. בזמן שהאביב הברלינאי ניסה להביא איתו משב רוח של התחדשות ושפיות אחרי שנות המלחמה והאינפלציה, הופיעו שתי דמויות שסירבו לתת לעיר לנוח בתוך השקט המזויף. זה היה החודש שבו אניטה ברבר והנרי צ'אטין-הופמן עלו לראשונה כזוג על במות העיר. זו לא הייתה סתם הופעת מחול; זו הייתה הכרזת מלחמה על השמרנות, ברית של שניים מהאנשים הכי קיצוניים שדרכו על מ

ברלין של היום היא עיר שמסרבת לשפוט. היא מרחב שבו הרדיפה אחר אותנטיות וחופש אישי גוברת על כל מוסכמה חברתית ישנה. צעידה אקראית ברחובותיה תפגיש אתכם עם חופי רחצה בעירום (FKK) בלב הפארקים העירוניים, מועדוני סקס ודאנג'נים אפלוליים שבהם הבטון מזיע מחופש, וקהילה שוקקת שבה כל מגדר הוא רק אפשרות אחת מני רבות. ברלין היא המקום שבו החופש להיות מי שאתה הפך לערך עליון, אך היא לא המציאה את הגלגל. היא פשוט התחנה האחרונה במסע היסטורי מרתק שנדד לאורך מאות שנים בין בירות היצירה של אירופה. זהו

לפעמים, כל מה שצריך כדי לשנות את פני התרבות העולמית הוא חדר אחד שכור בקומה שנייה של בניין מגורים רגיל למראה בברלין. כשצועדים היום ברחוב נולנדורף ( Nollendorfstraße ) השקט שברובע שונברג, קל לפספס את הדרמה הגדולה שהתחוללה כאן לפני כמאה שנה. אבל כאן, בתוך החדרים הללו, נולדו המילים שיהפכו למחזמר האיקוני ביותר בהיסטוריה - "קברט". זהו המקום שבו כריסטופר אישרווד תיעד בדם לבו עולם שרקד בטירוף על פי התהום, עולם שקם לתחייה בימים אלו בגרסה המהפנטת והטעונה של תיאטרון הקאמרי בכיכובו של רן

כשמרץ מגיע לברלין והרוח הקרה מתחילה לקבל תפנית אביבית, העיר מתעוררת לחיים בצורה שרק היא יודעת. אבל כדי להבין את ה -DNA האמיתי של החופש הברלינאי, אנחנו צריכים לחזור מאה שנה אחורה, אל לילות פברואר ומרץ של שנות ה -20 . דמיינו את ברלין של רפובליקת ויימאר: עיר של ניאון, חשמל ותחושה שהכל אפשרי. בלב התהפוכה הזו, פורים לא היה סתם חג – הוא היה הפסטיבל הכי נוצץ, פרוע ומשוחרר בלוח השנה. שמפניה, שיש וצלילי ג'אז: הסצנה ב-Marmorsaal דמיינו שאתם יורדים ממונית מפוארת בחזית ה -Marmorsaal (

אם הייתם נכנסים ל- "Romanisches Café" (הקפה הרומאני) בברלין של שנות ה- 20 , לא הייתם יכולים לפספס אותה. בין ענני העשן, כוסות האבסינת והוויכוחים הסוערים של גדולי האינטלקטואלים, ישבה אישה קטנת קומה לבושה במכנסי שרוואל רחבים, טורבן צבעוני לראשה, ותכשיטים מזרחיים כבדים שענדו על צווארה. היא לא קראה לעצמה אלזה. היא הציגה את עצמה כ-"יוסוף, נסיך תבאי". זו הייתה אלזה לסקר-שילר - המשוררת היהודייה שהקדימה את זמנה, ניפצה כל מוסכמה מגדרית אפשרית, והפכה לאחת הדמויות המרתקות ביותר בהיסטורי