כוס תה, מרפסת אחת והולדת רפובליקת ויימאר
- shai doitsh שי דויטש
- לפני 39 דקות
- זמן קריאה 4 דקות
תארו לעצמכם את ברלין של סתיו וחורף 1918. זו אינה העיר הנוצצת, הנהנתנית והתוססת שאנחנו נוטים לדמיין כשאנחנו חושבים על שנות העשרים, אלא עיר פצועה, מדממת ושבורה לחלוטין. ארבע שנים של מלחמת עולם עקובה מדם הגיעו לקיצן, והמלחמה שאמורה הייתה להסתיים בניצחון גרמני מהיר ומוחץ, הסתיימה בתבוסה צורבת ומשפילה. ברחובות הקפואים והאפורים הסתובבו רבבות חיילים משוחררים, פצועים פיזית ונפשית, שחזרו מהחפירות הבוציות אל עיר שאין לה לא תעסוקה, לא ביטחון ולא תקווה להציע להם.
המציאות האזרחית הייתה קשה לא פחות. זיכרון "חורף הלפת" הנורא, שבו אזרחים רעבו למוות ונאלצו לאכול מזון בהמות, עדיין צרב בבשרם של הברלינאים. האימפריה הגרמנית הגאה, זו שהבטיחה לתושביה את השליטה בעולם, קרסה כמגדל קלפים. ברחובות השחורים מפיח התחולל כאוס אבסולוטי. שמועות על הפיכות צבאיות התערבבו בפחד ממשי ממלחמת אזרחים, בזמן שמיליציות ימין חמושות התנגשו באלימות חסרת מעצורים מול מהפכנים קומוניסטים שניסו לתפוס את השלטון. התחושה הכבדה באוויר הייתה של אומה שלמה העומדת על סף תהום, צופה בחרדה כיצד עולמה הישן נחרב עד היסוד. זהו הרגע המדויק שבו החלה המהפכה בגרמניה 1918, אירוע דרמטי שישנה את כל ההיסטוריה של גרמניה ואת פניה של אירופה כולה.
9 בנובמבר, המרוץ אל המרפסת
בתוך הקדירה המבעבעת הזו של ברלין, ה 9 בנובמבר 1918 הפך לאחד הימים הדרמטיים והגורליים ביותר בהיסטוריה הגרמנית. הקיסר עדיין לא התפטר רשמית, אך ההמונים כבר שטפו את הרחובות בדרישה לשים קץ למונרכיה. בתוך בניין הרייכסטאג ישב פיליפ שיידמן, מבכירי המפלגה הסוציאל דמוקרטית ודמות מפתח בפוליטיקה המתונה של אותם ימים. שיידמן בדיוק ישב בחדר הקריאה ואכל קערת מרק תפוחי אדמה, כאשר פרצו לחדר פעילי מפלגה מבוהלים. הם דיווחו לו שקארל ליבקנכט, המנהיג הכריזמטי והרדיקלי של התנועה הקומוניסטית, עושה את דרכו אל ארמון העיר כדי להכריז על הקמתה של רפובליקה סובייטית, ממש כפי שקרה ברוסיה.
שיידמן הבין שכל שנייה קובעת. הוא הניח את כף המרק, זינק ממקומו ומיהר אל חלון מספר 2, אחת ממרפסות הרייכסטאג המשקיפות אל ההמונים. ללא כל תיאום מוקדם עם הנהגת מפלגתו, הוא נשען על מעקה האבן וזעק אל מאות האלפים שצבאו על הבניין את המילים ששינו את ההיסטוריה:
"הישן והרקוב, המונרכיה, קרסה. יחי החדש! תחי הרפובליקה הגרמנית!".
אולם, לא כולם שמחו על הצעד הספונטני הזה. פרידריך אברט, יו"ר המפלגה הסוציאל דמוקרטית ומי שעתיד להיות הנשיא הראשון של הרפובליקה, רתח מזעם. אברט היה איש של סדר ומשמעת, שקיווה לשמור על מונרכיה חוקתית או לפחות לנהל מעבר שלטוני מסודר דרך אסיפה לאומית. כששיידמן חזר פנימה, אברט הכה באגרופו על השולחן וצרח עליו: "אין לך שום זכות להכריז על הרפובליקה! מה שיהיה מגרמניה יוחלט באסיפה מכוננת". אך זה היה מאוחר מדי. שעתיים בלבד לאחר מכן, קארל ליבקנכט עמד על מרפסת ארמון העיר והכריז על "רפובליקה סוציאליסטית חופשית". הפיצול העמוק שליווה את הרפובליקה החדשה עד יומה האחרון נולד ממש שם, באותו מרוץ בין שתי מרפסות בברלין.
10 בנובמבר, כוס של תה אנגלי והקיסר הנמלט
בזמן שברלין בערה והרפובליקות הוכרזו זו אחר זו, האיש שהיה אחראי יותר מכל לטרגדיה הגרמנית היה רחוק משם. הקייזר וילהלם השני, הקיסר האחרון של האימפריה הגרמנית ומלך פרוסיה, שהה במטה הפיקוד העליון של הצבא בעיר ספא שבבלגיה. וילהלם היה דמות שנויה במחלוקת, מגלומן, חובב מצעדים ומדים צבאיים, פזיז בהחלטותיו הדיפלומטיות, ומנותק לחלוטין מסבלו של העם הפשוט. כשהחלו להגיע הדיווחים על התקוממות בברלין ועל מרד מלחים בקיל, הוא עדיין חי באשליה שיוכל לצעוד בראש נאמניו חזרה לבירה ולדכא את המרד בכוח. רק ב 10 בנובמבר, כשהגנרלים הבכירים הבהירו לו באופן חד משמעי שהצבא כבר לא עומד מאחוריו, הוא הבין ששלטונו בן שלושים השנים הגיע לקיצו.
באשמורת בוקר מוקדמת, נטש הקיסר הגאה את צבאו ואת עמו, עלה על הרכבת המלכותית המפוארת שלו, ונמלט בחשאי אל עבר הגבול של הולנד הניטרלית. הוא ביקש, וקיבל, מקלט מדיני ממלכת הולנד. האנקדוטה הסוריאליסטית והמדהימה ביותר מאותו בוקר התרחשה כאשר הגיע כפליט אל טירת אמרונגן (Amerongen). בזמן שהאימפריה שלו קרסה לרסיסים, שושלת הוהנצולרן בת חמש המאות שנים איבדה את כתרה, וברלין שטופה בדם ואלימות, פנה הקיסר המודח אל מארחיו ההולנדים הנדהמים, ובקשתו הראשונה הייתה: "עכשיו, נשתה קודם כל כוס של תה אנגלי טוב". וילהלם השני מעולם לא חזר לגרמניה, והעביר את שארית חייו בגלות נוחה, כשהוא חוטב עצים באחוזתו עד מותו בשנת 1941.
11 באוגוסט 1919, חתימה היסטורית בחופשת קיץ
החודשים שחלפו מאז אותו נובמבר סוער היו טבולים בדם. ברלין נותרה זירת קרב אכזרית שבה מיליציות ימין רצחו מתנגדים פוליטיים, כולל את מנהיגי הקומוניסטים רוזה לוקסמבורג וקארל ליבקנכט. בשל הסכנה הממשית לחיי הפוליטיקאים, הוחלט שהאסיפה הלאומית המכוננת תתכנס הרחק מהבירה המדממת. ויימאר, עירם של גתה ושילר, נבחרה במטרה לשדר לעולם מסר של תרבות והומניזם, בניגוד גמור למיליטריזם הפרוסי שאפיין את ברלין. שם, בתוך התיאטרון הלאומי, נוסחה אחת החוקות המתקדמות והדמוקרטיות ביותר שידע העולם עד לאותה עת.
אך האירוניה ההיסטורית הגיעה לשיאה ביום החתימה הרשמי, ה 11 באוגוסט 1919. פרידריך אברט, שהפך לנשיאה הראשון של הרפובליקה, כלל לא נכח בוויימאר ביום זה. הוא היה בעיצומה של חופשת קיץ משפחתית בעיירת הנופש הפסטורלית שוורצבורג, הממוקמת בלב היער התורינגי. וכך, המסמך ההיסטורי והגורלי ביותר של גרמניה המודרנית, מסמך שהעניק זכות בחירה לנשים, קיבע חירויות פרט עצומות ושינה את פני אירופה, נחתם בחדר פשוט במלון "הצבי הלבן" (Zum Weißen Hirschen). הניגוד היה בלתי נתפס: דמוקרטיה חדשה ופורצת דרך נולדת באווירת נופש רגועה, בעוד המדינה כולה ממשיכה ללקק את פצעיה הפתוחים ולהילחם על עתידה.
רפובליקה שנולדה מתוך כאוס
רפובליקת ויימאר נולדה בחטא קדמון, מתוך הריסותיה של אימפריה, כשהיא מוקפת באויבים מבית, משמאל ומימין, שרצו בהשמדתה מהרגע הראשון. ובכל זאת, מתוך הכאוס, הרעב והאלימות של אותם ימים נובמבריים, היא הצליחה לייצר את "שנות העשרים הזהובות", תקופה קצרה ופלאית של פריחה תרבותית, מדעית וחברתית שאין לה אח ורע בהיסטוריה המודרנית.
ארבע עשרה שנים בלבד לאחר אותה חתימה במלון בשוורצבורג, הרפובליקה השברירית הזו קרסה פנימה אל תוך האפלה הנאצית. הניסוי הדמוקרטי הראשון של גרמניה אולי כשל, אך המורשת שלו, זו שהחלה בזעקה ספונטנית ממרפסת אחת בברלין, הותירה אחריה לקח היסטורי מהדהד, שמזכיר לנו עד היום כמה שבירה היא הדמוקרטיה, וכמה חיוני להמשיך ולהילחם עליה. אם תרצו לחוות את המקומות האלו מקרוב, לעמוד מול מרפסת הרייכסטאג ולהבין כיצד התהוו שם האירועים ששינו את העולם, אתם מוזמנים להצטרף אליי לסיור היסטורי בברלין.
לעוד תמונות, המלצות בזמן אמת וסיפורים נסתרים מהרחובות המרתקים של ברלין, אתם מוזמנים לעקוב אחריי באינסטגרם!
תגובות