הידיים שבנו את העיר מחדש: סיפורן של נשות ההריסות (Trümmerfrauen)

כשמלחמת העולם השנייה הסתיימה במאי 1945, ברלין הפסיקה להתקיים כעיר מתפקדת. הגרמנים קוראים לרגע הזה Stunde Null – "שעה אפס". עבור הברלינאי הממוצע, זה לא היה רק מונח היסטורי, אלא מציאות שבה הכל פשוט נעצר: אין ממשלה, אין חשמל, אין מים זורמים, והכי גרוע - אין מה לאכול. העיר הייתה קבורה תחת 75 מיליון מטרים מעוקבים של הריסות. המומחים של בעלות הברית העריכו אז שיידרשו לפחות 25–50 שנה רק כדי לפנות את השברים. אבל בתוך הדממה המוחלטת של הריסות העיר, נשמע צליל חדש וקצבי שסימן את תחילת התקומה: נקישות הפטיש של הנשים.

Yevgeny Khaldei, Public domain, via Wikimedia Commons

המלחמה על כל לבנה: הישרדות בין החורבות

בזמן שרוב הגברים היו בשבי, נהרגו או נפצעו, נשים בגילאי 15–50 גויסו בצו של בעלות הברית למשימת הפינוי. בשיא הפעילות עבדו כ-60,000 נשים בברלין בלבד. הן לא היו פועלות בניין מקצועיות; אלו היו אמהות, סטודנטיות וסבתות שמצאו את עצמן מטפסות על הרי המפולת בבגדים שהפכו במהרה לסמרטוטים.

הכלי המרכזי שלהן היה ה-Putzhammer (פטיש טיח) – פטיש קטן וחד שנועד לקלף את המלט והטיח הישן מהלבנים. התהליך היה סיזיפי: הן עמדו בשרשרת אנושית (Eimerkette), העבירו דליי פסולת ואבנים מיד ליד, ומייינו כל לבנה שנשלפה מהחורבן. לבנה שניתן היה להציל נוקתה ביסודיות ונערמה בערימות מסודרות (Trümmerstapel) כדי לשמש לבנייה מחדש. העבודה הייתה מסוכנת באופן קיצוני – קירות קרסו עליהן ללא אזהרה, ופצצות שלא התפוצצו ארבו תחת האבנים.

Deutsche Fotothek‎, CC BY-SA 3.0 DE <https://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0/de/deed.en>, via Wikimedia Commons

ההיררכיה של הרעב: למה הן נלחמו על העבודה הזו?

כדי להבין למה נשים הסכימו לעבוד בעבודת הפרך הזו תחת שמש קופחת או שלג כבד, צריך להבין את מערכת קיצוב המזון האכזרית של אותם ימים. האוכל בברלין חולק לפי "דרגות מאמץ", והכרטיס שקיבלת קבע אם תצליח לשרוד את השבוע:

• דרגה 5 ("כרטיס בית הקברות"): ניתן לאנשים שלא עבדו פיזית (קשישים או ילדים). הוא סיפק כ-1,000 קלוריות ביום – כמות שגרמה לאנשים פשוט לדעוך מרעב.
  

• דרגה 1 ("כרטיס העבודה הכבדה"): זהו הכרטיס שניתן לנשות ההריסות. הוא סיפק כ-2,400 קלוריות ביום וכלל תוספות של לחם, בשר וסוכר.
  

עבור אותן נשים, הפטיש לא היה רק כלי עבודה, הוא היה "כרטיס חיים". הן עבדו בפרך כדי לקבל את הדרגה הגבוהה ביותר, מה שאיפשר להן לחלוק את המזון עם ילדיהן ולהשאיר את המשפחה בחיים בתוך הכאוס של אחרי המלחמה.

14 גבעות של זיכרון: לאן נעלמו ההריסות?

אבל מה עושים עם מיליוני טונות של פסולת בניין שלא ניתנת לשימוש חוזר? התשובה נמצאת מתחת לרגליים שלכם כשאתם מטיילים בפארקים של ברלין. מכיוון שהיה בלתי אפשרי לשנע את כל הפסולת אל מחוץ לעיר ההרוסה, הוחלט להקים בתוך ברלין גבעות מלאכותיות המכונות Trümmerberge.

הגבעות הללו הן למעשה "בתי קברות לבתים". ברלין כיום מנוקדת ב-14 גבעות כאלו, שהפכו עם השנים לפנינות טבע ירוקות. גבעת ה-Humboldthöhe בפארק הומבולדטיין, ה-Oderbruchkippe בפרנצלאואר ברג, ה-Marienhöhe בטמפלהוף, וה-Insulaner שבין שנברג לשטגליץ – כולן ערימות עצומות של לבנים, רהיטים שרופים וחיים שלמים שנקברו באדמה.

Bundesarchiv, Bild 183-M1203-342 / Donath, Otto / CC-BY-SA 3.0, CC BY-SA 3.0 DE <https://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0/de/deed.en>, via Wikimedia Commons

הכתר של החורבן: הסוד האפל של הר השטן (Teufelsberg)

המרשימה והגבוהה מבין כל הגבעות הללו היא ה-Teufelsberg (הר השטן), המתנשאת לגובה של כ-120 מטרים. ההר הזה הוא יצירת מופת של פינוי; במשך שני עשורים, משאיות ורכבות פרקו כאן כ-26 מיליון מטרים מעוקבים של הריסות.

אבל להר השטן יש סוד עמוק יותר. הוא קבר תחתיו את ה-Wehrtechnische Fakultät (הפקולטה לטכנולוגיה צבאית) – מבנה נאצי מסיבי שלא הושלם, שהיה אמור להיות חלק מ"גרמאניה" של היטלר. המבנה היה כה חזק שבעלות הברית לא הצליחו לפוצץ אותו. הפתרון הברלינאי היה פואטי: פשוט לקבור את האדריכלות הנאצית תחת האפר והחורבן שהיא עצמה המיטה על העיר.

רוצים לגלות מה קורה היום על פסגת ההר ואיך תחנת הריגול האמריקאית נבנתה על גבי ההריסות האלו? קראו כאן את הפוסט המלא שכתבתי על הר השטן.

הוקרה בנויקלן: האנדרטה בפארק האזה-היידה

אם תטיילו ב-Volkspark Hasenheide (פארק האזה-היידה) שגובל בנויקלן, תוכלו לראות אנדרטה צנועה אך עוצמתית המוקדשת לנשים הללו. הפסל מציג אישה היושבת על ערימת אבנים כשפטיש בידה. האנדרטה הזו מזכירה לכל מי שעובר במקום, שברלין קיימת היום בזכות הידיים המיובלות של הנשים הללו, שהפכו את החורבן הפיזי לתקווה של עיר שלמה.

OTFW, Berlin, CC BY-SA 3.0 <https://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0>, via Wikimedia Commons

סוף דבר: מהריסות לחיים

נשות ההריסות לא היו רק פועלות פינוי; הן היו הגשר שבין החורבן המוחלט לבין העיר המודרנית שאנחנו אוהבים היום. בכל פעם שאתם רואים בניין היסטורי משוחזר בברלין, או מטפסות על גבעה ירוקה באמצע העיר, זכרו שמתחת לפני השטח נמצאות הלבנים שעברו דרך הידיים שלהן. הן הוכיחו שגם כשמגיעים ל-"שעה אפס", אפשר לבנות הכל מחדש – לבנה אחר לבנה. פוסט זה הוא חלק מפרויקט מיוחד לקראת יום האישה בברלין - הישארו מעודכנים למדריך המלא שיפורסם ב-8 במרץ!

---

אהבתם את הסיפור? לעוד תמונות נדירות מהארכיון, סטוריז בלייב מהגבעות המלאכותיות של העיר והמלצות מיוחדות, אתם מוזמנים לעקוב אחריי באינסטגרם!