כשמלחמת העולם השנייה הסתיימה במאי 1945 , ברלין הפסיקה להתקיים כעיר מתפקדת. הגרמנים קוראים לרגע הזה Stunde Null  – "שעה אפס". עבור הברלינאי הממוצע, זה לא היה רק מונח היסטורי, אלא מציאות שבה הכל פשוט נעצר: אין ממשלה, אין חשמל, אין מים זורמים, והכי גרוע - אין מה לאכול. העיר הייתה קבורה תחת 75  מיליון מטרים מעוקבים של הריסות. המומחים של בעלות הברית העריכו אז שיידרשו לפחות 25–50  שנה רק כדי לפנות את השברים. אבל בתוך הדממה המוחלטת של הריסות העיר, נשמע צליל חדש וקצבי שסימן את תחילת

אם עברתם אי פעם בשדרת ה -17 ביוני, ודאי שמתם לב לשער הניאו-בארוקי המפואר הזה. הוא נראה כמו שער ברנדנבורג, אבל מפוצל לשניים וניצב על גשר. הוא לא סתם יפה - הוא עומד שם כעדות אילמת לדרמה פוליטית, לקרב של גאווה עירונית ולסיפור על מלכה אחת שברחה מברלין. תמיד סקרן אותי איך ייתכן שער כניסה מפוצל? התשובה נמצאת בסיפור האמיתי שלו, סיפור של גבולות שנמחקו. המלכה שברחה מברלין: כך נולדה שרלוטנבורג כדי להבין את השער, אנחנו צריכים לחזור אחורה, אל סוף המאה ה -17 . ברלין הייתה אז עיר בירה ק

דמיינו שאתם הולכים ברחוב שקט בברלין, ופתאום נתקלים בשלד של כנסייה קלאסית ועתיקה. אבל במקום דממה של חורבה, אתם שומעים צלילי מוזיקה בוקעים מבפנים, או רואים מיצג אמנות מודרני מציץ דרך קשתות החלונות הריקים. זהו הקסם של כנסיית סנט אליזבת במיטה, מקום שמספר את כל הסיפור הברלינאי - הרס, לידה מחדש, והיכולת המופלאה להפוך צלקת לבמה. יצירת מופת, צלקת של מלחמה: סיפורה של כנסיית סנט אליזבת כדי להבין את המקום, צריך לחזור אחורה לשנות ה- 30 של המאה ה- 19 . הכנסייה הזו היא יצירת מופת של לא אח

באמצע רחוב סואן בשונברג, ניצבת מפלצת בטון אפורה מתקופת מלחמת העולם השנייה. אבל הבניין הזה, המכונה בפי המקומיים "אומה בונקר" (הבונקר של סבתא), הוא אחד המקומות המרגשים בעיר. הוא מספר סיפור מדהים על קהילה של קשישים, על אמנות רחוב, ועל הקשר המפתיע לצלמת הגרפיטי האגדית מרתה קופר. בפוסט הזה נפענח את כל השכבות שלו. מקלטים בשמיים: סיפורם של הבונקרים העיליים בברלין כדי להבין את הבניין הזה, צריך לחזור אחורה בזמן לשנות ה- 40 . במסגרת תוכנית חירום של היטלר, נבנו ברחבי ברלין בונקרים עיליי