כשמלחמת העולם השנייה הסתיימה במאי 1945 , ברלין הפסיקה להתקיים כעיר מתפקדת. הגרמנים קוראים לרגע הזה Stunde Null  – "שעה אפס". עבור הברלינאי הממוצע, זה לא היה רק מונח היסטורי, אלא מציאות שבה הכל פשוט נעצר: אין ממשלה, אין חשמל, אין מים זורמים, והכי גרוע - אין מה לאכול. העיר הייתה קבורה תחת 75  מיליון מטרים מעוקבים של הריסות. המומחים של בעלות הברית העריכו אז שיידרשו לפחות 25–50  שנה רק כדי לפנות את השברים. אבל בתוך הדממה המוחלטת של הריסות העיר, נשמע צליל חדש וקצבי שסימן את תחילת

ברלין היא לא עיר שיש בה מוזיאונים, ברלין היא המוזיאון. העיר הזו למדה אותי בכל פעם שאני יוצא לרחוב לצאת מהמסך ולזכור להסתכל למעלה, לצדדים ואפילו מתחת לרגליים. הקירות של ברלין מספרים את הסיפורים שלא תקראו בחדשות - הם חושפים סודות, לוחשים שירה, מספרים סיפור ומנציחים מאבקים חברתיים. בתור מי שנושם את הקירות האלו ביום-יום, אני מזמין אתכם לקלף יחד איתי את השכבות של הגלריה הפתוחה הגדולה בעולם. זירות הפעולה המרכזיות: איפה הכל קורה? מתחם RAW (פרידריכסהיין): האנרגיה התעשייתית מתחם הרכבת

הקיץ הברלינאי הוא חיה מוזרה. ברגע אחד העיר הופכת מכבשן בטון לוהט לחגיגה של חופש, אבל כשבדירה שלכם יש 30 מעלות ואין מזגן באופק, יש רק פתרון אחד הגיוני: ה- See  (האגם). למה בעצם כל כך חם לנו? ברלין בנויה על אדמת ביצה חולית - למעשה, הפירוש המקובל לשמה של העיר בשפה הסלאבית העתיקה הוא "המקום על הביצה"  (מהשורש berl) . למרות שהיא נראית כמו מטרופולין אירופאי קלאסי, כ- 30% משטחה הם שטחים ירוקים ומים. יש בעיר למעלה מ- 3,000 אגמים באזור ברלין-ברנדנבורג, מורשת מתקופת הקרח האחרונה ש