התעלומה של ברלין: לאן נעלם החיוך של הקפטן? מסע בעקבות הפרצוף שרודף אתכם

פגשתי אותו לראשונה לפני כמה שנים, מול תחנת הטראם בשדרה שלי, בלב ליבה של שכונת פרנצלאואר ברג (Prenzlauer Berg). עמדתי שם בבוקר שגרתי, ולפתע קלטתי שמישהו נועץ בי מבט. זה לא היה אדם, אלא ציור קיר קטן וממזרי. הניגוד היה צורם ומסקרן: מצד אחד, השכונה הבורגנית, המטופחת והנקייה. מצד שני, הדמות הזו - עם עיניים בולטות שיצאו מחוריהן, שיניים חשופות וכובע קפטן נצחי - ששידרה עצבים וחספוס שלא התאימו לנוף. מאז אותו בוקר בתחנת הטראם, הוא לא עזב אותי. התחלתי לראות אותו שוב ושוב: בקרויצברג, בוודינג, על דלתות חלודות ועל בניינים חדשים.

הוא נמצא בכל מקום, אבל זהותו נותרה אחת התעלומות הגדולות של הרחוב הברלינאי. בפוסט הזה נצא למסע בילוש אורבני בעקבות "הקפטן הזועף", ננסה להבין מי הוא, והכי חשוב - למה הוא כל כך כועס?

לא רק בקרויצברג: הקפטן כובש את העיר

באופן טבעי, הייתם מצפים למצוא דמות כזו במעוזים הקלאסיים של הגרפיטי והאלטרנטיבה - סמטאות קרויצברג (Kreuzberg) או האזורים המחוספסים של פרידריכסהיין (Friedrichshain). ואכן, שם הוא נמצא בשפע, על דלתות ברזל חלודות ועל קירות של מועדונים.

אבל ההפתעה האמיתית, כפי שגיליתי במפגש הראשון שלי איתו, היא הנוכחות הגוברת שלו דווקא באזורים המבוססים יותר. יש משהו כמעט חתרני בלראות את הפרצוף המעוות הזה מרוסס על חזית נקייה של בניין אלטבאו משופץ ליד גלידריית בוטיק. זה מרגיש כמו תזכורת או כתם מכוון: גם בתוך הניקיון והסדר החדש של ברלין, הרוח הפראית והלא-מתנצלת של הרחוב עדיין מבעבעת מתחת לפני השטח. הקפטן לא מכבד גבולות של שכונות; הוא פולש לכל מקום.

פרופיל של חשוד: ניתוח הדמות

מי שמביט בציורים מקרוב, מבין שזה לא סתם "ונדליזם". יש כאן שפה ויזואלית עקבית ומגובשת. הדמות היא תמיד וריאציה על אותו נושא: מלח או קפטן ימי. הכובע הוא סימן ההיכר המובהק, ולעיתים הוא מלווה בזקן זיפים גס.

אבל העיקר הוא ההבעה. העיניים תמיד פעורות לרווחה (מה שנקרא בגרמנית Glubschaugen), האישונים מוקטנים מלחץ, והפה פעור בצעקה אילמת או חושף שיניים בגרגור של כעס. הסגנון הוא מהיר, קווים גסים ועבים, צביעה לא אחידה - סגנון שמעיד על עבודה במחתרת, תחת לחץ זמן, אולי תוך כדי בריחה. זהו הניגוד המוחלט לאמנות הרחוב המלוטשת וה"ממוסדת" שאנחנו רואים בגלריות. כאן מדובר ב-Raw Energy - אנרגיה גולמית של רחוב.

רמזים בחקירה: CKB, UNCHAINED ותעלומת הזהות

אז מי האמן? כאן העלילה מסתבכת. בניגוד לאמנים כמו SOBE או El Bocho שדואגים לחתום את שמם בבירור ליד כל יצירה, היוצר של הקפטן שומר על אנונימיות מוחלטת. בסיורי השטח שלי תיעדתי כמה רמזים שאולי יום אחד יפתרו את התעלומה:

• האם זה UNCHAINED: באחד הציורים הגדולים בגינה ציבורית, הקפטן מופיע לצד הכיתוב הזה. האם זה שם היצירה? מסר פוליטי? או רמז לקבוצה שאליה הוא משתייך?
  

• אולי הוא חלק מ CKB / FATAL: על דלתות אחרות בעיר, הדמות מוקפת ב"תגים" (חתימות) של צוותים כמו CKB. ייתכן שהוא חלק מהקבוצות הללו, או שפשוט מדובר בשכנות טובה על אותו הקיר.
  

מה שבטוח - הוא רוצה שנכיר את הפרצוף, לא את השם. בעידן שבו כל אמן רחוב מחזיק חשבון אינסטגרם וחנות הדפסים, יש משהו מרענן באמן שפשוט רוצה להפציץ את העיר בפרצופים ולהישאר בצללים.

הסוד הברלינאי: Berliner Schnauze

למה לצייר שוב ושוב דמות שנראית כל כך עצבנית? התשובה, לדעתי, טמונה במושג גרמני שכל מי שחי בברלין לומד להכיר: Berliner Schnauze (בתרגום חופשי: "הפה הברלינאי"). המושג הזה מתאר את האופי המקומי: ישיר, מחוספס, ציני, חסר סבלנות ולעיתים גס רוח כלפי חוץ. הברלינאי האמיתי לא מחייך סתם כך לזרים ברחוב. הוא יגיד לך בפנים אם אתה עומד בצד הלא נכון של המדרגות הנעות, והוא ייראה בדיוק כמו הקפטן הזה כשהרכבת מאחרת בדקה.

הקפטן הוא המראה של העיר. הוא לא הברלין המנומסת של התיירים שמחפשים את שער ברנדנבורג. הוא הברלין של התושבים - זו שמתמודדת עם יוקר המחיה, עם הג'נטריפיקציה שדוחקת אותם החוצה, ועם הקצב האינטנסיבי של המטרופולין. המבט שלו הוא מבט סקפטי וקשוח, סוג של מנגנון הגנה עירוני שאומר: "אני כאן, אני שורד, ואל תבלבלו לי את המוח".

צאו לציד

בפעם הבאה שאתם הולכים ברחוב - בין אם זה בקרויצברג המחוספסת או בפרנצלואר ברג המטופחת – הרימו את הראש. חפשו את הכתם הסגול או הכחול בזווית העין. סביר להניח שתראו את העיניים הבולטות האלו בוהות בכם. אל תיבהלו מהפרצוף הזועף. חייכו אליו (הוא לא יחייך בחזרה), צלמו, ותדעו שפגשתם את אחד השומרים האותנטיים האחרונים של ברלין.

---

אהבתם את הפוסט? יצא לכם להיתקל בקפטן במיקום מפתיע? לעוד תמונות, סטוריז וניתוחים של אמנות רחוב בזמן אמת, אתם מוזמנים לעקוב אחריי באינסטגרם! אני מעלה לשם את הממצאים שלי מהשטח באופן קבוע.