יש רגעים בברלין שבהם העיר פתאום "קורצת" לך. זה בדרך כלל קורה כשמפסיקים להסתכל על המדרכה או על מסך הטלפון, ומתחילים להרים את העיניים למעלה, אל מעבר לקו הקומה הראשונה. שם, בפינות נסתרות או על קצות מרזבים, מחכה הפרס למי שבאמת סקרן לגבי הרחוב: דמות גבינה צהובה, קטנה וממזרת, שנראית כאילו היא תמיד הייתה שם, משקיפה על הקצב של העיר בחיוך מחורר. המפגש הראשון שלי איתה היה מקרי לגמרי, בתוך השגרה המהירה של ה- Mitte  (מיטה). ופתאום, ממש ליד הכניסה המיתולוגית של ה- Haus Schwarzenberg  (חצ

פגשתי אותו לראשונה לפני כמה שנים, מול תחנת הטראם בשדרה שלי, בלב ליבה של שכונת פרנצלאואר ברג (Prenzlauer Berg) . עמדתי שם בבוקר שגרתי, ולפתע קלטתי שמישהו נועץ בי מבט. זה לא היה אדם, אלא ציור קיר קטן וממזרי. הניגוד היה צורם ומסקרן: מצד אחד, השכונה הבורגנית, המטופחת והנקייה. מצד שני, הדמות הזו - עם עיניים בולטות שיצאו מחוריהן, שיניים חשופות וכובע קפטן נצחי - ששידרה עצבים וחספוס שלא התאימו לנוף. מאז אותו בוקר בתחנת הטראם, הוא לא עזב אותי. התחלתי לראות אותו שוב ושוב: בקרויצברג, ב