מתנגדי המשטר בגרמניה הנאצית: זיכרון על קירות ברלין
כישראלים, הזיכרון הקולקטיבי שלנו ממלחמת העולם השנייה בנוי באופן טבעי על חלוקה ברורה. קורבנות מצד אחד, ומכונת השמדה נאצית משומנת מצד שני. כשגדלים לתוך סיפורי השואה בצל משטר הטרור האימתני של היטלר, קשה מאוד לדמיין שהייתה בגרמניה התנגדות פנימית אמיתית. קשה עוד יותר לדמיין שאנשים מן השורה בחרו לסכן את כל מה שיש להם, ולעיתים את חייהם ממש, כדי לפעול נגד המדינה של עצמם.
ביום שבו הגעתי לשרלוטנבורג צפון, ההיסטוריה הזו הייתה רחוקה ממני שנות אור. המטרה המקורית שלי הייתה שגרתית לחלוטין, תכננתי יום קליל בטבע כדי לכתוב פוסט המלצה על פארק החבלים יונגפרנהיידה ולחזור לשגרה האורבנית. אבל בעודי צועד מתחנת הרכבת אל עבר הפארק, הרחובות החלו לחשוף סיפור אחר לחלוטין. קירות הבטון העצומים של בתי המגורים לא היו סתם קירות אפורים. הם היו מכוסים בציורי קיר ריאליסטיים, מונומנטליים ומרשימים של דמויות היסטוריות עמוקות מבט.
ההפתעה שלי התחלפה בסקרנות עצומה כשהבחנתי ליד אחת היצירות בלוגו הרשמי של שגרירות ישראל בגרמניה. באותו רגע הבנתי שפארק החבלים יצטרך לחכות, עצרתי את כל התוכניות שלי כדי לחקור לעומק ולהבין איזה סיפור הקירות האלו מנסים לספר לעוברים והשבים.
הגיבורים שעל הקירות, אמנות רחוב פוגשת היסטוריה
המרחב הזה התגלה כפרויקט ייחודי ומרגש שבו אמנות רחוב בברלין משמשת כספר היסטוריה פתוח, כזה המנציח באופן ישיר את גבורתם של מתנגדי המשטר בגרמניה הנאצית. אבל הקירות האלו לא צוירו שם במקרה או במחתרת. הפרויקטים האלו, המהווים חלק מיוזמת ONE WALL של מוזיאון Urban Nation לאמנות אורבנית (יוזמה שפועלת בעיר כבר משנת 2014), נוצרו בשכונה זו בשיתוף עם מרכז ההנצחה להתנגדות הגרמנית, ובתמיכה של שגרירות ישראל בגרמניה שלקחה חסות על חלק מהמיזמים החדשים באזור.
המטרה של אוצרי הפרויקט הייתה לקחת את השמות האבסטרקטיים המופיעים על שלטי הרחובות באזור ולהעניק להם פנים, נוכחות וצבע במרחב הציבורי. כך, באמצעות קולקטיבים של אמנים בינלאומיים, הקירות החשופים של שיכוני המגורים הפכו לאנדרטאות ענק, המכריחות את הרחוב לזכור. כדי להבין את העוצמה של המקום, צריך לצלול אל הסיפור הכפול של כל דמות, סיפור חייה ומותה, והאופן שבו האמנים בחרו להחיות אותה על הקיר.
הכומר ברנהרד ליכטנברג, האיש שסירב להעלים עין
ברנהרד ליכטנברג לא היה אדם שחיפש מרד לשם המרד, אך מצפונו כאדם וכאיש דת לא אפשר לו לשתוק מול הרוע המוחלט שהתפשט סביבו. בימים הקשים והאפלים שאחרי ליל הבדולח בשנת 1938, כשחלונות ראווה נופצו ובתי כנסת עלו באש, רוב האזרחים ברחובות ברלין בחרו להסיט את המבט או להסתגר בבתיהם. ליכטנברג, כומר קתולי בכיר בעיר, בחר בדרך שונה בתכלית. הוא נעמד בכנסייה שלו מול קהל מאמיניו, התפלל בפומבי למען היהודים הנרדפים, ומחה באופן נחרץ נגד תוכנית המתות החסד האכזרית של המשטר הנאצי. על אומץ ליבו החד משמעי הוא שילם את המחיר הכבד מכל. הוא נעצר בשנת 1941, נחקר, ויצא למסע ייסורים שהסתיים במותו בשנת 1943 בעודו עושה את דרכו כאסיר למחנה הריכוז דכאו.
כדי להנציח את גבורתו, הופקדה פינת רחוב דלפציילה (Delpzeile) בידיו של אמן הרחוב המוכשר דימה קורמה (Dima Korma). היצירה שהוא יצר שם היא לא פחות ממונומנטלית. קורמה לא צייר רק דיוקן, הוא בנה קולאז' ענק המשלב את פניו המיוסרות אך הנחושות של הכומר, יחד עם מסמכים היסטוריים ודפי ארכיון שמציצים מבעד לקרעי הצבע על הקיר.
על גבי היצירה מופיע ציטוט עמוק וחזק של ליכטנברג מאותם ימים המבהיר את עמדתו הבלתי מתפשרת,
"אני נאבק בעקרונות שגויים, שמובילים בהכרח למציאות שגויה." ברנהרד ליכטנברג
השילוב הזה, של המבט התובעני שלו יחד עם המילים שחרצו את גורלו, גורם לדמותו להיראות כאילו היא בוקעת מתוך הבטון האורבני הקר, מביטה ישירות אל עומק נשמתו של העובר והשב, ותובעת ממנו דין וחשבון מוסרי.
דורותי והראלד פולכאו, נקודת האור בחושך המוחלט
בתוך המציאות המדממת והחסרת רחמים של אותן שנים, בני הזוג דורותי והראלד פולכאו היוו מגדלור נדיר של אנושיות טהורה. הראלד שימש ככומר של בית הכלא, ובתפקידו הבלתי נתפס הזה הוא ליווה מאות רבות של נידונים למוות, והפך לחברם היחיד רגעים ספורים לפני הוצאתם להורג על ידי מכונת ההרס הנאצית. הוא סיכן את חייו כדי להבריח אל מחוץ לחומות מכתבי פרידה קורעי לב מהאסירים למשפחותיהם. במקביל לעבודתו המסוכנת, הראלד יחד עם אשתו דורותי סייעו ליהודים במסתור וסיפקו להם תמיכה ומקלט. מעשי הגבורה השקטים והנחושים הללו הביאו בשנת 1971 להכרתם הרשמית כחסידי אומות עולם.
כשממשיכים לצעוד אל עבר הקרדאם (Heckerdamm) מספר 233, נחשפים לציור הקיר המרשים שמבקש להנציח את בני הזוג. על היצירה הזו חתום קולקטיב האמנים הברלינאי הנודע Innerfields, שידוע ביכולתו לצייר רגש אנושי עדין בממדי ענק. האמנים בחרו שלא להציג את בני הזוג כגיבורי מלחמה או כקדושים, אלא כאנשים פשוטים, המקרינים עוצמה פנימית ורוך אנושי יוצא דופן.
בציור, הם נראים מביטים קדימה בשלווה, סביבם אלמנטים ציוריים של טבע וניירות מתעופפים, סמל לאותם מכתבי פרידה מוברחים שהראלד הציל. על הקיר שולב ציטוט היסטורי של הראלד שמסביר את הכוח המניע מאחורי פועלם,
"היה לי מעגל גדול של חברים בברלין שסברו כמוני שיש לעזור לנרדפים החפים מפשע בכל דרך אפשרית." הראלד פולכאו
הצבעים הרכים והקומפוזיציה המשותפת מדגישים שמעשי הגבורה הגדולים ביותר בהיסטוריה נעשים לעיתים קרובות מתוך סולידריות אנושית, אהבה ודאגה כנה לזולת.
מריה טרוויל, זעקת הנעורים של התזמורת האדומה
סיפורה של מריה טרוויל הוא סיפורה של התנגדות צעירה, אינטלקטואלית ונחושה עד כאב. מריה הייתה חלק בלתי נפרד מרשת ההתנגדות הגרמנית המפורסמת שזכתה לכינוי "התזמורת האדומה" (Die Rote Kapelle). היא סירבה בתוקף לקבל את תורת הגזע ואת השנאה היוקדת שהופצה סביבה, ובחרה לפעול. בפעילותה המחתרתית המסוכנת, היא שכפלה, הקלידה והפיצה באומץ עלוני תעמולה אנטי נאציים ברחבי העיר, במטרה לעורר את המצפון הציבורי של בני עמה. כאשר המחתרת נחשפה, היא נעצרה בשנת 1942, נחקרה, ונשפטה. ב 5 באוגוסט 1943 היא הוצאה להורג באכזריות בכלא פלצנזה, והיא רק בת 33 במותה.
היצירה האורבנית המוקדשת למריה, הנושאת את השם "Akkord" (אקורד) וצוירה גם היא על ידי קולקטיב Innerfields, היא מלאכת מחשבת של סמליות חזותית. הציור מבוסס על צילום היסטורי ויפהפה של מריה כשהיא מנגנת באקורדיון. אך האמנים יצרו טרנספורמציה מבריקה. הם ציירו אותה רכונה אל עבר כלי הנגינה, כאשר מקשי האקורדיון הופכים בהדרגה למקשים של מכונת כתיבה, ואילו התווים המוזיקליים המתעופפים באוויר משנים את צורתם לעלוני מחתרת של התזמורת האדומה. השילוב הזה, שמתמזג בצורה פואטית עם העצים הטבעיים והסביבה העירונית של השכונה, ממחיש כיצד המוזיקה וחדוות הנעורים של מריה פינו את מקומם למאבק אידיאולוגי של חיים ומוות. האמנות כאן מצליחה להחיות את זכרה ולהעביר את המסר שלה לדורות הבאים, בדיוק במקום שבו ההיסטוריה השאירה צלקת שלא תגליד.
שרלוטנבורג צפון, שכונה שהיא אנדרטה חיה
ככל שמתעמקים בסיפורים האישיים והמטלטלים של כל אחת מהדמויות הללו, עולה הצורך לקחת צעד אחורה ולהסתכל על המרחב העירוני כולו. התגלית המדהימה באמת בסיור האקראי הזה היא ההבנה העמוקה שמדובר בהרבה יותר מאוסף מקרי של ציורי קיר יפים.
האזור עוצב לאחר המלחמה כך שרבים מאוד מרחובותיו מנציחים אנשי התנגדות למשטר הנאצי, והיום הוא מתפקד כמרחב זיכרון עירוני ייחודי ויוצא דופן. כמעט כל רחוב, כיכר ושביל באזור נושאים את שמותיהם של פעילי מתנגדי המשטר. החלטה עירונית ופוליטית זו משנה לחלוטין את פני המרחב האורבני. כל הליכה תמימה למכולת השכונתית, טיול בוקר עם הכלב או נסיעה באופניים בדרך לעבודה, הופכים לשיעור היסטוריה פתוח. זהו מרחב זיכרון עצום ויומיומי שמכריח את התושבים והמבקרים המהלכים בו לזכור בכל עת את האנשים שבחרו במוסר, גם כשהמחיר היה אובדן מוחלט של חייהם.
הצל המרחף, כלא פלצנזה והסיבה להכל
ההחלטה של מתכנני העיר להקים ולעצב את האזור כולו סביב רעיון ההנצחה, יחד עם פרויקט ציורי הקיר הענק דווקא במיקום הספציפי הזה, אינה מקרית כלל. היא נעוצה בגיאוגרפיה המקומית והמצמררת של השכונה. ממש בסמוך לרחובות השלווים ולפארק הפסטורלי שוכן כלא פלצנזה (Plötzensee), מוקד אופל היסטורי שבו התרחשו כמה מהזוועות הקשות והשיטתיות ביותר של המשטר הנאצי בתוך תחומי גרמניה עצמה.
כלא פלצנזה הוקם במקור בשלהי המאה התשע עשרה כמתקן כליאה שגרתי שנועד לשיקום אסירים. אולם, עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, המקום עבר טרנספורמציה מחרידה והפך למפעל של מוות ולזרוע הביצועית האכזרית ביותר של מערכת "הצדק" הנאצית. בין כותלי הכלא הזה, ששימש כגיא הריגה של ממש, נרצחו 2,891 בני אדם. מחציתם היו גרמנים מתנגדי משטר ואסירי מצפון, ומחציתם הנותרת כללה אזרחים מעשרים מדינות שונות באירופה שהובאו לכאן במיוחד כדי למות.
ההיסטוריה של המקום חושפת את מנגנון הטרור בשיא כיעורו. בתחילה, ההוצאות להורג בוצעו באמצעות עריפת ראשים בגרזן בחצר הכלא. בשנת 1937, בהוראה ישירה של אדולף היטלר, הוכנסה למתחם גיליוטינה כדי לזרז את תהליך ההרג. אך הזוועה הגיעה לשיאה המצמרר בשנת 1942, אז הותקנה בחדר ההוצאה להורג קורת פלדה עבה ועליה שמונה אנקולי קצבים המיועדים לתליית בשר. על האנקולים הללו נתלו אסירי המחתרות השונות, ביניהם קציני הצבא שניסו להתנקש בחייו של היטלר במסגרת קשר העשרים ביולי, כשהם נחנקים לאיטם באמצעות מיתרי פסנתר. כדי לספק את יצרו הנקמני של הפיהרר, גסיסתם של הנידונים למוות תועדה במצלמות קולנוע ונשלחה אליו לצפייה אישית.
אחד הרגעים האפלים ביותר בתולדות הכלא התרחש בספטמבר 1943, וזכה לכינוי ההיסטורי "לילות הדמים" (Blutnächte). לאחר שהמתחם נפגע קשות בהפצצה אווירית של בנות הברית, החליטו מפקדי הכלא, מתוך פאניקה שאסירים יצליחו להימלט מבעד להריסות התאים, לזרז את ההוצאות להורג. במהלך לילות ספורים בלבד, בין השביעי לשנים עשר בספטמבר, הוצאו להורג בחופזה וללא הפסקה מעל ל 250 אסירים, שנתלו בקבוצות של שמונה אל תוך הלילה לאור נרות בלבד, בשל הפסקות החשמל שנגרמו מההפצצות.
ביניהם היו גם מריה טרוויל ואחרים שאת פניהם ראינו קודם לכן מונצחים בגאון על הקירות ברחבי השכונה. ההבנה של מה שהתרחש מאחורי חומות הלבנים האדומות של פלצנזה משנה לחלוטין את חווית השהייה ברובע. השכונה המודרנית והצבעונית שבה אנו צועדים כיום מתפקדת למעשה כמעין מעטפת של אור וחיים שנבנתה סביב מוקד הכאב התהומי הזה. האמנות האורבנית שעל הקירות, יחד עם האדריכלות העירונית ושמות הרחובות, נועדו ליצור עתיד שצומח מתוך האסון, להבטיח שדמם של קורבנות פלצנזה לא יישכח לעולם, ושהאידיאלים שעבורם הם הקריבו את חייהם ימשיכו להאיר את הדרך לכל מי שצועד שם כיום.
המסע האישי שלי, שהתחיל בניסיון למצוא פינה ירוקה וקלילה של טבע בפארק החבלים יונגפרנהיידה, הפך לאחד המפגשים ההיסטוריים והרגשיים העמוקים ביותר שחוויתי בעיר הזו. זוהי ההוכחה הניצחת שכוחה של אמנות רחוב בברלין לא מסתכם רק ביופי אסתטי, טכניקה מרשימה או טרנד תיירותי מתחלף. יש לה את היכולת הייחודית והנדירה להציף אל פני השטח היסטוריה מורכבת, לספר על אומץ אנושי נדיר, ולשמר זיכרון בצורה חיה ובלתי מתפשרת.
בביקור הבא שלכם בברלין, אני ממליץ לכם בחום לסטות מעט מהמסלול המוכר של מרכז העיר, להגיע לכאן, ולתת לקירות לספר לכם את הסיפורים הנסתרים של ההתנגדות הגרמנית, סיפורים עמוקים ומטלטלים שלא תמיד מופיעים בספרי הלימוד המסורתיים. בימים הקרובים אעלה סדרה של פוסטים שבהם אצלול לכל יצירה בנפרד, עם התמונות המלאות והסיפורים המורחבים מאחורי הצבע. אתם מוזמנים לעקוב אחריי באינסטגרם!
תגובות