top of page

אחטונג בייבי , להקת U2 ומכוניות הטרבנט

לפני 3 דקות
זמן קריאה 3 דקות

הסתיו של שנת 1990 בברלין לא היה סתיו רגיל. זו הייתה תקופה היסטורית, סוערת ומבלבלת. חומת ברלין נפלה פחות משנה לפני כן, וגרמניה עמדה ממש על סף האיחוד הרשמי שלה. העיר הייתה מצולקת, שבורה לחתיכות, ומלאה בתקווה מעורבת באנרכיה ואפרוריות תעשייתית. אל תוך הקלחת ההיסטורית הזו, נחתה באוקטובר 1990 אחת הלהקות הגדולות בעולם, U2 האירית.


הם הגיעו לברלין במטרה ברורה, לברוח מהצל הענק של אלבומם The Joshua Tree ומהביקורת הנוקבת שהגיעה בעקבות Rattle and Hum, להמציא את עצמם מחדש ולמצוא השראה. הם בחרו להקליט באולפני הנזה (Hansa Studios) המיתולוגיים, בדיוק באותו המקום שבו דיוויד בואי יצר את יצירות המופת הברלינאיות שלו עשור קודם לכן. האולפן, שהשקיף ישירות אל שרידי החומה ואל מגדלי השמירה הנטושים, היה אמור להיות כור ההיתוך המושלם ליצירה חדשה.

אבל המציאות הייתה רחוקה מלהיות מושלמת. החזון האמנותי של חברי הלהקה היה מפוצל לחלוטין. בעוד שבונו (הסולן) ודה אדג' (הגיטריסט) רצו ללכת לכיוון אלקטרוני, תעשייתי וניסיוני יותר בהשראת סצנת המועדונים האירופית, אדם קלייטון (הבסיסט) ולארי מולן ג'וניור (המתופף) רצו להישאר נאמנים לשורשי הרוקנרול המסורתיים שלהם. החיכוך הזה הוביל לריבים בלתי פוסקים, מתח עצום וימים ארוכים של תסכול באולפן הקפוא. הלהקה הגדולה בעולם הייתה, כפשוטו, במרחק נגיעה מפירוק מוחלט, ממש שם בברלין.


אלתור של רגע, נס ושמו One


באחד מאותם ימים קודרים ומתוחים באולפני הנזה, הלהקה ניסתה לעבוד על שיר שכמעט אף אחד לא באמת התחבר אליו. תוך כדי הניסיונות המתסכלים למצוא כיוון, הגיטריסט דה אדג' החל לפרוט בחוסר תשומת לב, מחבר יחד שני מהלכי אקורדים שונים לגמרי. המפיק המוזיקלי האגדי דניאל לנואה, שישב בחדר הבקרה, שמע את החיבור הזה ואמר לו מיד לעצור ולנגן את זה שוב.


באותו הרגע, משהו באוויר השתנה. הקסם התרחש מעצמו. בונו תפס את המיקרופון והתחיל לאלתר מילים ולחן על גבי האקורדים החדשים, בעוד שאר חברי הלהקה מצטרפים אליו בנגינה ספונטנית. תוך דקות ספורות בלבד, נולד מתוך האלתור הזה הבסיס לשיר "One".



השיר, שהתחיל כתחנונים אישיים במערכת יחסים כואבת, הפך לזעקה אוניברסלית לאחדות מתוך שונות, ממש כמו ברלין עצמה שניסתה לחבר באותם ימים את המזרח והמערב שלה. השיר הזה לא רק הפך לאחד מלהיטי הרוק הגדולים בהיסטוריה, אלא הוא פשוטו כמשמעו הציל את U2. העבודה המשותפת עליו איחדה את הלהקה הקרועה והוכיחה להם שהם עדיין מסוגלים ליצור יחד קסם. מילות השיר הפכו לפסקול של אותם ימי יצירה גורליים בברלין:

"האם זה משתפר, או שאתה מרגיש אותו דבר? האם יהיה קל יותר עכשיו שיש לך את מי להאשים?" מתוך השיר One

זהירות מותק, הסוד מאחורי השם


לאחר ש"One" שבר את הקרח, ההקלטות המשיכו באווירה משוחררת, יצירתית ואפילו צינית ושטותית הרבה יותר. הלהקה רצתה להתרחק ככל האפשר מהתדמית הכבדה, הפוליטית והרצינית שאפיינה אותה בשנות השמונים. הם חיפשו שם לאלבום שישדר את השינוי הזה, את החספוס האירופאי החדש ואת ההומור שלהם.


המילה "אחטונג" (Achtung) בגרמנית פירושה "זהירות" או "תשומת לב", ומי שטייל בברלין מכיר אותה היטב משלטי האזהרה הפזורים ברחבי העיר וברכבות התחתית. אבל החיבור לביטוי המלא לא הגיע משלטי רחוב. טכנאי הסאונד המיתולוגי של הלהקה, ג'ו או'הרליהי, נהג להסתובב באולפן ולהגיד בקול רם "אחטונג בייבי!" בכל פעם שמשהו השתבש או דרש תשומת לב. הוא בכלל לקח את הביטוי הזה מתוך הסרט הקומי "המפיקים" של מל ברוקס משנת 1967.


הצירוף המוזר הזה, של מילת אזהרה גרמנית נוקשה יחד עם מילת חיבה אמריקאית מצועצעת, סיכם עבור הלהקה את הכל. "Achtung Baby" נבחר להיות שם האלבום שסימל את לידתה מחדש של U2.


פלסטיק, אמנות ורוקנרול, הטרבנט של תיירי נואר


Fred Romero from Paris, France, CC BY 2.0 <https://creativecommons.org/licenses/by/2.0>, via Wikimedia Commons
Fred Romero from Paris, France, CC BY 2.0 <https://creativecommons.org/licenses/by/2.0>, via Wikimedia Commons

הקשר של האלבום "Achtung Baby" לברלין לא הסתכם רק בסאונד ובשם, אלא גלש גם אל הזהות הוויזואלית האייקונית שלו. ברלין המזרחית של אותם ימים הייתה מלאה במכוניות "טרבנט" (Trabant), או כפי שכונו בחיבה על ידי הגרמנים "טראבי". המכונית הקטנה, המעשנת והרועשת הזו, עשויה מדורופלסט פלסטיק מחוזק בסיבי כותנה שהיה מסמלי התעשייה המזרח גרמנית, הפכה לסמל המובהק והקצת מעורר רחמים של הקומוניזם הקורס.


חברי הלהקה התאהבו במכוניות הללו וראו בהן סמל לשינוי ההיסטורי. הם רכשו מספר מכוניות טרבנט במזרח העיר, והחליטו להפוך אותן למיצגי אמנות נודדים. לשם כך, הם חברו למספר אמני רחוב ברלינאים שצבעו ועיצבו את המכוניות מחדש. הבולט שבהם היה תיירי נואר (Thierry Noir), דמות מפתח בסצנת אמנות רחוב בברלין, והאדם הראשון שצייר על חומת ברלין באופן בלתי חוקי עוד בשנות השמונים.


נואר, עם סגנונו המוכר של פרצופים צבעוניים בקווים שחורים עבים, הפך את מכוניות הטרבנט האפורות ליצירות אמנות צבעוניות ופסיכדליות. המכוניות הללו, שנצבעו על ידו ועל ידי אמנים נוספים, הפכו לסימן ההיכר החזותי של התקופה החדשה בחיי הלהקה. הן כיכבו באמנות האלבום, בעטיפות סינגלים, ואף נתלו מהתקרה מעל הבמה במסע ההופעות המטורף והאקסטרווגנטי "Zoo TV" שליווה את יציאת האלבום.



האלבום "Achtung Baby" חוגג בנובמבר את יום הולדתו, והוא נותר עד היום עדות חיה ובועטת לכוחה של העיר הזו. ברלין של שנת 1990 הייתה מקום שבו חומות פיזיות ונפשיות קרסו, ומתוך השברים, הלחץ והקור המקפיא באולפני הנזה, נולדה אחת מיצירות המופת הגדולות של סוף המאה העשרים.

לעוד תמונות, המלצות בזמן אמת וסיפורים נסתרים מהרחובות המרתקים של העיר, אתם מוזמנים לעקוב אחריי באינסטגרם!

תגובות


הסיפורים, הסודות וההמלצות שלי מברלין, ישירות אליכם למייל • הרשמו עכשיו!

bottom of page