משה מנדלסון, משחק השחמט המיתולוגי וסוד הטבעות של נתן החכם
בפרקים הקודמים בסדרת משה מנדלסון, ליווינו את הנער היהודי העני והמגמגם שעשה את דרכו הרגלית מדסאו לשערי ברלין, וראינו כיצד בכוח הרצון, ההתמדה והאינטלקט הוא החל לפלס את דרכו אל מרכז הבמה של תקופת הנאורות. אך אי אפשר באמת להבין את המהפכה האדירה שמנדלסון חולל בחברה האירופית, מבלי לעצור ולהתעמק באחת ממערכות היחסים המרתקות, האמיצות והחשובות ביותר בהיסטוריה התרבותית של גרמניה. זוהי מערכת יחסים שחצתה את כל החומות הדתיות של המאה השמונה עשרה, והולידה את יצירת המופת "נתן החכם".

היכרות שחצתה את גבולות ברלין
ברלין של אמצע המאה השמונה עשרה הייתה עיר מחולקת ונוקשה. החומות בין נוצרים ליהודים לא היו רק חומות פיזיות של שערי העיר ומיסים מיוחדים, אלא חומות תרבותיות וחברתיות גבוהות. בתוך המציאות המופרדת הזו, התרחש מפגש שובר מוסכמות ששינה את פני ההיסטוריה. משה מנדלסון, אז צעיר יהודי מבריק ואוטודידקט שעבד בבית המסחר של יצרן המשי יצחק ברנהרד, תחילה כמורה ובהמשך כמנהל חשבונות, פגש את גוטהולד אפרים לסינג, בנו של כומר נוצרי, מחזאי צעיר, פילולוג וסופר ממשפחה מיוחסת.
לפי מסורת פופולרית וידועה, היכרותם הראשונה של לסינג ומנדלסון באמצע שנות החמישים של המאה השמונה עשרה החלה סביב משחק שחמט, אם כי פרטי המפגש המדויקים אינם ידועים בוודאות ומעולם לא הוכחו היסטורית. בין אם נפגשו מעל לוח העץ המשובץ ובין אם בנסיבות אחרות, המפגש הזה היה רגע שבו כל פערי המעמדות נעלמו. שני המוחות המבריקים זיהו מיד את הניצוץ האינטלקטואלי זה בזה. החברות שניצתה שם התבססה על אמונה עמוקה ומשותפת ברעיונות ההשכלה ועל ההבנה הברורה שהתבונה האנושית אינה שייכת לדת כזו או אחרת, אלא היא נחלת כלל האדם.

החבר הנוצרי שדחף את הגאון היהודי לאור
לסינג לא רק שוחח עם מנדלסון, הוא היה זה שסייע לו לפרוץ את המחסומים שהוטלו על יהודים במרחב הציבורי. באותם ימים, מנדלסון החל לכתוב את רעיונותיו הפילוסופיים, אך כיהודי שחי בשולי החברה, הדרך לפרסום ולעולם האקדמי הגרמני הייתה חסומה בפניו. לסינג קרא את כתביו, זיהה את העומק והצלילות של הטקסט, והחליט להעניק לחברו את הבמה הראויה.
בשנת 1755 סייע לסינג למנדלסון לפרסם את חיבורו "שיחות פילוסופיות" (Philosophische Gespräche). התמיכה הפומבית והעידוד מצד אינטלקטואל נוצרי מוכר פתחו עבור מנדלסון דלתות נעולות, אילצו את הקהילה האינטלקטואלית בברלין להתייחס ברצינות להוגה הדעות היהודי, והזניקו את הקריירה שלו כדמות מפתח בתנועת הנאורות האירופית. בספרו המאוחר והמפורסם "ירושלים", בו שטח מנדלסון את משנתו לגבי חופש המחשבה והפרדת הדת מהמדינה, הוא ניסח בצורה מבריקה את גישתו לסובלנות ולכפייה דתית:
"הדת אינה יודעת ממעשה כפייה ואין בידה שום עונש... דת אמיתית אינה זקוקה לזרוע החומרנית. היא מלמדת ומחנכת, אך אינה כופה דבר על איש."
נתן החכם, אנדרטה חיה של חברות וסובלנות

השיא האמיתי של החברות הזו, והאנדרטה החיה שלסינג בחר להקים לכבודו של חברו הטוב ביותר, הגיע בשנת 1779 עם פרסום המחזה "נתן החכם" (Nathan der Weise). לסינג כתב את יצירת המופת הזו בשיאה של תקופת הנאורות, ובחר למקם את העלילה הרחק מברלין, בירושלים של ימי הביניים, בתקופת מסעי הצלב הסוערת ותחת שלטונו של הסולטאן המוסלמי צלאח א דין.
הדמות הראשית במחזה היא נתן, סוחר יהודי חכם, עשיר, סובלני ורודף שלום. קהל הקוראים הגרמני של התקופה זיהה מיד בדמותו של נתן מחווה ברורה לחברו הקרוב של לסינג, משה מנדלסון. דרך דמותו של נתן, לסינג הציג לראשונה לקהל הנוצרי האירופאי מודל מרענן ומהפכני של "היהודי החדש", אדם שהמוסר, ההגינות ואהבת האדם שלו מתעלים על כל דוגמה דתית עיוורת או דעות קדומות.
משל הטבעות והצוואה המוסרית של הנאורות
לב ליבו הפועם של המחזה, והחלק שמכיל בתוכו את הצוואה המוסרית האמיתית של לסינג ומנדלסון גם יחד, הוא קטע מפורסם ועל זמני הידוע כ"משל הטבעות". באחת הסצנות המרכזיות והמותחות ביותר בעלילה, קורא הסולטאן המוסלמי לנתן היהודי, ושואל אותו שאלה פילוסופית קטלנית, איזו מבין שלוש הדתות המונותאיסטיות (היהדות, הנצרות או האסלאם) היא דת האמת האחת והיחידה. נתן, שמבין כי כל תשובה ישירה עלולה לסכן את חייו, בוחר לענות בסגנון האופייני לחברו מנדלסון, באמצעות משל עתיק.
הוא מספר לסולטאן על אב קדמון שהחזיק בטבעת קסומה ויקרה מפז, שהעניקה לעונד אותה את התכונה המופלאה להיות אהוב על אלוהים ואדם. האב, שאהב את שלושת בניו במידה שווה לחלוטין ולא רצה לקפח איש מהם, הזמין בסתר צורף אמן שהכין שני זיופים מושלמים וזהים לחלוטין לטבעת המקורית. לפני מותו, קרא האב לכל אחד מבניו בנפרד, בירך אותו, והעניק לו טבעת.
לאחר מות האב, כל אחד משלושת הבנים טען שהוא המחזיק בטבעת האמיתית וכי הוא היורש הבלעדי. כשהסכסוך היצרי ביניהם הגיע לבית המשפט, פסק השופט החכם פסיקה היסטורית שמזקקת את תורת הנאורות כולה:
"אם כל אחד מכם קבל טבעתו מידי אביו, יחשוב נא כל אחד טבעתו לאמיתית. אפשר נלאה האב לשאת עול של טבעת אחת במשפחתו... הוכיחו את כוחה של הטבעת שלכם באמצעות מתינות, חסד ואהבת אדם."
המסר הנוקב שהעבירו לסינג ומנדלסון דרך המשל הזה היה מהפכני וחתרני לזמנו, אין לאף דת או אומה מונופול על האמת המוחלטת, והדרך היחידה למצוא חן בעיני הבריאה היא לא דרך מלחמות דת עקובות מדם, אלא אך ורק באמצעות חיים של מוסר, סובלנות ושוויון זכויות מלא.
בין הערצה לחרדה, הזווית היהודית של נתן החכם
בזמן שרחובות ברלין הנוצרית ואנשי הרוח של אירופה סערו סביב המחזה והרעיונות המהפכניים שבו, בתוך הקהילה היהודית המסורתית פנימה התחוללה דרמה לא פחות מורכבת. צעירי הקהילה, אלו שהחלו להיפתח אל תנועת ההשכלה ואל התרבות הגרמנית, קראו את "נתן החכם" בשקיקה וראו בו ניצחון אדיר. זו הייתה הפעם הראשונה שבה התרבות הגרמנית הגבוהה הציגה דמות של יהודי לא כנבל או כקורבן אומלל, אלא כאדם משכיל, רחב אופקים וראוי לשוויון זכויות.
אולם, רבים בחוגים הרבניים המסורתיים ראו בחשש את מגמות ההשכלה ואת הרעיונות האוניברסליים שהתגלמו ביצירה. הבעיה המרכזית שלהם לא הייתה הקריאה המבורכת לסובלנות, אלא המסר התיאולוגי שהסתתר בתוך משל הטבעות. עבור היהדות המסורתית, התפיסה לפיה אי אפשר לדעת איזו דת היא האמיתית וכי העיקר הוא להיות אדם טוב ומוסרי, גבלה בכפירה. אמונת היסוד היהודית מבוססת על המעמד ההיסטורי של קבלת התורה, והרבנים חששו בצדק מבחינתם כי אם הצעירים יאמצו את גישת המחזה, הם יאבדו את הייחוד שלהם ויתבוללו במהירות בתוך החברה הגרמנית.
הפרדוקס והטרגדיה היו שמנדלסון עצמו, למרות שהפך לסמל הפתיחות של לסינג ולמרות הביקורת שהופנתה כלפיו מבית ומחוץ, נשאר לאורך כל חייו יהודי שומר מצוות, קפדן ונאמן להלכה עד יומו האחרון. הוא האמין בכל ליבו כי נאורות, מוסר ואמונה מסורתית יכולים לדור בכפיפה אחת.
המורשת וההזמנה לדיאלוג
הקריאה החד משמעית והפומבית של לסינג לסובלנות ולדיאלוג בין דתי שוויוני, עוררה התנגדות חריפה בקרב חוגים שמרניים. המחזה לא הועלה על הבמה במהלך חייו של לסינג, והצגת הבכורה שלו נערכה רק לאחר מותו, בשנת 1783. שנים רבות לאחר מכן, ההיסטוריה האפלה חזרה על עצמה כאשר המשטר הנאצי מיהר להחרים את המחזה בשל המסר ההומניסטי שלו, הצגת יהודי כדמות מרכזית וחיובית, והקריאה לשוויון ולסובלנות דתית.
אך החברות העמוקה והאמיצה בין הסופר הנוצרי לפילוסוף היהודי, והאמונה היוקדת ברוח האדם, שרדו את הצנזורה וההתנגדויות. הם נותרו חקוקים באותיות של זהב בתוך היסטוריה של יהדות גרמניה, כהוכחה חיה לכך שדיאלוג אמיתי, המבוסס על סקרנות וכבוד הדדי, יכול לשבור גם את החומות הגבוהות ביותר.
כדי לחוות את התקופה המרתקת הזו דרך הרגליים ולגלות היכן נולדו הרעיונות ששינו את אירופה, אתם מוזמנים להצטרף אליי אל סיור יהודי בברלין המספר את סיפורה של הקהילה מהמאה ה 12 ועד ימנו וכיצד שינה מנדלסון את עולם היהדות לנצח.
לעוד תמונות, המלצות בזמן אמת וסיפורים נסתרים מהרחובות המרתקים של העיר, אתם מוזמנים לעקוב אחריי באינסטגרם!





תגובות