הפיצוץ שכמעט שינה את ההיסטוריה: היום שבו ניסו לחסל את היטלר
- shai doitsh שי דויטש
- לפני 34 דקות
- זמן קריאה 6 דקות
חודש יולי של שנת 1944 הביא עמו גל חום כבד ומעיק שרבץ על ברלין, אך המחנק האמיתי לא הגיע ממזג האוויר. הוא הגיע מריח האפר והעשן שעלה ללא הרף מהריסות העיר, מהפצצות בעלות הברית שהחריבו שכונות שלמות מדי לילה, ומהידיעה המצמררת שהצבא האדום הולך וסוגר על הרייך ממזרח. בתוך אווירת הייאוש והאפוקליפסה הזו, בעוד שמרבית האזרחים וחיילי הוורמאכט נאבקו לשרוד את היום והמשיכו למלא פקודות בצייתנות עיוורת, קבוצה קטנה וסודית של קצינים בכירים הגיעה להכרה קודרת. הם הבינו שאדולף היטלר, האיש שלו נשבעו אמונים אישיים, מוביל את גרמניה כולה אל עבר תהום של השמדה מוחלטת, פיזית ומוסרית כאחד. כדי להציל את מה שנותר ממולדתם, הם היו חייבים לעשות את המעשה הקיצוני ביותר שקצין גרמני יכול להעלות על דעתו, לבגוד במפקד העליון, להפר את שבועת הנאמנות המקודשת, ולחסל את הרודן במו ידיהם.
אריסטוקרט ולוחם שבור, הלידה של מורד
כדי להבין את עוצמת הטרגדיה ואת כובד הדילמה, צריך לצלול תחילה אל עולמו הפנימי של האיש שהפך לפנים של הקשר. קלאוס פון שטאופנברג (Claus von Stauffenberg) לא היה מתנגד משטר קלאסי. הוא היה נצר למשפחת אצולה קתולית עתיקה, אינטלקטואל שאהב שירה, וקצין מבריק וגאה שבתחילת דרכו אף ראה בהצלחות הצבאיות של המשטר מקור לגאווה לאומית. אולם, ככל שנחשף לזוועות המלחמה במזרח וליחס הבלתי אנושי לאזרחים, כך החל מצפונו להתעורר ולהתייסר.
נקודת השבר הפיזית והנפשית שלו הגיעה באפריל 1943, במהלך הקרבות העזים בצפון אפריקה. הפצצה של בעלות הברית הותירה אותו פצוע באורח אנוש. הוא איבד את עינו השמאלית, את ידו הימנית כולה, ושתי אצבעות מידו השמאלית. הוא שכב חודשים ארוכים בבתי חולים, סובל מכאבי תופת, אך דווקא מתוך הגוף השבור הזה צמחה רוח ברזל ואמונה יוקדת. שטאופנברג הבין שניצל מהמוות למטרה אחת בלבד. הוא חזר לברלין והחליט לקחת על עצמו את המשימה להוביל את חיסולו של היטלר, למרות המגבלות הפיזיות הקשות שהפכו אפילו פעולה פשוטה כמו הדריכה של נשק או פצצה לאתגר כמעט בלתי אפשרי.
המצפון של הצבא, האנשים שסירבו לשתוק
שטאופנברג לא פעל לבדו. סביבו התקבצה קואליציה נדירה של אנשי צבא ותיקים, אינטלקטואלים ואנשי ממשל, שחשו שהחרפה המוסרית של גרמניה בלתי נסבלת. הדמות הבכירה ביותר ביניהם הייתה הגנרל לודוויג בק (Ludwig Beck), הרמטכ"ל לשעבר, איש של כבוד פרוסי ישן שהתפטר מתפקידו עוד בשנת 1938 במחאה על המדיניות התוקפנית של היטלר. בק נועד להיות ראש המדינה החדש לאחר ההפיכה, והוא היווה את המצפן המוסרי של הקבוצה.
לצידו פעל ביעילות קרה הגנרל פרידריך אולבריכט (Friedrich Olbricht), סגן מפקד צבא המילואים, שישב במפקדה בברלין והכין בסתר את המסמכים ואת הפקודות המורכבות של ההפיכה. הרוח הדוחפת הנוספת הייתה של הנינג פון טרסקו (Henning von Tresckow), קצין בכיר בחזית המזרחית, שטבע את המשפט שליווה את הקושרים ברגעיהם הקשים ביותר, "ההתנקשות חייבת להתבצע בכל מחיר. גם אם תיכשל, עלינו לפעול בברלין. שכן אין מדובר עוד במטרה המעשית, אלא בכך שתנועת ההתנגדות הגרמנית העזה לעשות את המעשה המכריע לעיני העולם וההיסטוריה, תוך סיכון חייה. לעומת זאת, כל השאר חסר משמעות".
מאורת הזאב, חום יולי ופצצה בתיק עור
התוכנית שהגו הקצינים הייתה מורכבת ומבריקה בניסיון להשתמש במנגנון של המשטר נגד עצמו. הם תכננו לנצל את מבצע ולקיריה (Operation Valkyrie), פקודת חירום צבאית חשאית שנועדה במקור להתמודד עם התקוממות של מיליוני עובדי כפייה בתוך גרמניה. התכנון היה לרצוח את היטלר, להכריז שה SS ביצע הפיכה, להפעיל את מבצע ולקיריה, ובאמצעות צבא המילואים להשתלט על כל מוקדי הכוח, מרכזי התקשורת ומחנות הריכוז.
בבוקר ה 20 ביולי טס שטאופנברג למפקדתו המבוצרת של היטלר ביערות פרוסיה המזרחית, הידועה בשם מאורת הזאב. בתיק העור שלו נחו שתי פצצות. בגלל החום הכבד של אותו יום, ישיבת העדכון הצבאית לא נערכה בבונקר הבטון התת קרקעי והאטום שבו עוצמת הפיצוץ הייתה קטלנית, אלא בצריף עץ בעל חלונות פתוחים. במאמץ פיזי אדיר, כשנותרו לו רק שלוש אצבעות, ניסה שטאופנברג למעוך את כמוסת החומצה כדי להפעיל את מנגנון ההשהיה, אך הוא הספיק להכין רק פצצה אחת לפני שנקרא להיכנס פנימה. הוא הניח את התיק מתחת לשולחן עץ האלון הכבד, קרוב מאוד לרגליו של היטלר, יצא מהחדר בתואנה שהוא חייב לקבל שיחת טלפון דחופה מברלין, והמתין. בשעה 12:42 נשמע פיצוץ מחריש אוזניים שהעיף ענני עשן, שברי עץ וגופות באוויר. שטאופנברג היה משוכנע לחלוטין שאיש לא יכל לשרוד את התופת הזו. הוא חמק מבעד למחסומי האבטחה, עלה על המטוס, והחל בדרכו חזרה לברלין להשלים את המהפכה.
מתחם בנדלרבלוק, מרכז העצבים מחשב מסלול מחדש
בזמן ששטאופנברג עשה את דרכו באוויר, שררה בברלין דממה מתוחה ומשתקת. במרכז העצבים של צבא המילואים, בתוך משרדי מתחם בנדלרבלוק (Bendlerblock), ישבו אולבריכט ושאר הקושרים וחיכו לאות. אלא שהתקשורת הייתה מעורפלת, שמועות החלו לטפטף, והם היססו להוציא את הפקודות הגורליות לפני שידעו בוודאות שהיטלר אכן מת. השעות היקרות ביותר חלפו ללא מעש.
רק בשעות אחר הצהריים, כששטאופנברג נחת ונכנס בסערה לבניין כשהוא מכריז שהרודן חוסל, המכונה החלה לנוע. הפקודות של מבצע ולקיריה שוגרו לרחבי הרייך. יחידות צבא החלו לתפוס עמדות מפתח בלב העיר, כוחות נשלחו לעצור את שר התעמולה יוזף גבלס, ונדמה היה לזמן קצר ומתוק שההיסטוריה משנה את כיוונה לנגד עיניהם. אבל בתוך הבניין, מפקד צבא המילואים, הגנרל פרידריך פרום (Friedrich Fromm), סירב לשתף פעולה. הוא דרש לשוחח טלפונית עם מאורת הזאב, ושם התבשר על ידי הפילדמרשל קייטל כי היטלר שרד וסובל מפגיעות קלות בלבד. אותו שולחן עץ אלון כבד שמאחוריו עמד הרודן, ספג את מרבית עוצמת ההדף מהפצצה הבודדת והציל את חייו. פרום סירב להצטרף למרד, והקושרים נאלצו לעצור אותו ולהכניסו לחדר צדדי.
קולות מהרדיו וקריסה אל תוך הכאוס
האשליה של הקושרים בבנדלרבלוק החזיקה מעמד שעות ספורות בלבד. כשהחלו להגיע פקודות נגדיות מהמטה של היטלר שמורות להתעלם מפקודות ולקיריה, הבלבול בקרב מפקדי הצבא ברחבי המדינה היה עצום. מכת המחץ הגיעה בשעה 18:30, כאשר תחנות הרדיו הרשמיות שידרו הודעה מיוחדת שהיטלר חי, ניצל מניסיון התנקשות, וינאם לאומה בהמשך הלילה.
באותו רגע, האווירה בתוך המסדרונות של מתחם בנדלרבלוק התהפכה בצורה אכזרית ומבעיתה. קצינים שעד לאותו רגע ישבו על הגדר והמתינו לראות מי ינצח, הבינו שהמרד נועד לכישלון. כדי להציל את עורם ולהוכיח נאמנות, קבוצת קצינים חמושה התאגדה ופנתה נגד הקושרים בתוך הבניין עצמו. המסדרונות המשרדיים השקטים הפכו לזירת קרב קצרה, יריות נשמעו, שטאופנברג נורה ונפצע קשה בזרועו השמאלית, וההפיכה האמיצה קרסה סופית ונהדפה מתוך המטה שלה עצמה. הגנרל פרום שוחרר ממעצרו, ולקח מיד את הפיקוד לידיו. כדי לטשטש את העובדה שידע על הקשר מראש והעלים עין, הוא החליט לחסל את העדויות החיות במהירות המרבית. הוא איפשר לגנרל בק לשים קץ לחייו במו ידיו בחדרו, והקים מיד בית דין שדה מאולתר שגזר דין מוות מהיר על שאר המנהיגים.
חצות הלילה, אורות צהובים וקיר של אבנים
הסוף היה מהיר ונטול כל רחמים. לקראת חצות הלילה החם, שטאופנברג הפצוע, אולבריכט, ושני קצינים בכירים נוספים, הובלו בכוח מטה במדרגות אל החצר הפנימית של בנדלרבלוק. החושך של ברלין המואפלת מפחד הפצצות, נקרע לפתע על ידי אלומות אור צהובות וחיוורות. אלו היו פנסי החזית של רכבים צבאיים שהועמדו שם במיוחד כדי להאיר את הנידונים למוות באפלה.
הם הועמדו שכם אל שכם מול קיר הלבנים, כשערימות חול פוזרו בחופזה על המרצפות כדי לספוג את הדם. חוליית יורים טעונת נשק עמדה מולם. רגע לפני שמטח הכדורים פלח את דממת הלילה, נשא שטאופנברג את קולו בפעם האחרונה, ובצעקה מצמררת שהדהדה ברחבי החצר זעק לפני שקרס, "תחי גרמניה הקדושה שלנו". דקות ספורות לאחר מכן, גופותיהם הועמסו בחופזה על משאיות, נלקחו לבית קברות שם נקברו, אך כבר למחרת הוצאו מקבריהם בהוראת ה SS, נשרפו, ואפרם פוזר בשדות כדי שלא יישאר מהם כל זכר או קבר לעלות אליו.
מבוגדים לגיבורים, ה 20 ביולי בגרמניה המודרנית
היחס אל שטאופנברג ואנשיו בגרמניה שלאחר המלחמה לא היה פשוט כלל. במשך שנים ארוכות לאחר קריסת הרייך השלישי, חלקים נרחבים בציבור הגרמני עדיין ראו בהם בוגדים שהפרו את שבועתם ופגעו במאמץ המלחמתי. נדרשו שנים של תהליך חשבון נפש לאומי עמוק, משפטים פומביים וחינוך מחדש, כדי שהנרטיב ישתנה לחלוטין. כיום, ה 20 ביולי הוא יום הזיכרון הרשמי והמרכזי ביותר בגרמניה המוקדש להתנגדות נגד המשטר הנאצי.
בכל שנה בתאריך הזה, המדינה כולה עוצרת כדי להצדיע לאומץ הלב של הקושרים. טקסי הנחת זרים ממלכתיים נערכים במרכז ההנצחה שבבנדלרבלוק, בנוכחות הקנצלר, הנשיא וצמרת ההנהגה הגרמנית, כמו גם בבית הכלא פלצנזה (Plötzensee) שבו הוצאו להורג באכזריות מאות מאנשי הקשר בחודשים שבאו לאחר מכן.
אך הסמל העוצמתי והמרגש מכולם מתרחש ממש כאן, באותה חצר פנימית בבנדלרבלוק. ביום זה ממש נערך טקס ההשבעה השנתי של הטירונים החדשים בצבא הגרמני, הבונדסוור (Bundeswehr). הבחירה להשביע את החיילים הצעירים דווקא ביום הזה ובמקום שבו נורו שטאופנברג ואנשיו, נועדה להעביר את המסר החשוב ביותר של גרמניה החדשה, צבא במדינה דמוקרטית אינו מבוסס עוד על ציות עיוור ואטום למנהיג, אלא על מצפון אישי, אחריות מוסרית עמוקה ומחויבות בלתי מתפשרת לערכי החירות וכבוד האדם.
כשעומדים היום במרכז אותה חצר, מול פסל הברונזה של הגבר הצעיר הכבול בידיו, השקט של המקום זועק את הסיפור כולו. זוהי אנדרטה שמזכירה לנו שגם כאשר השנאה והטירוף שולטים ביד רמה, תמיד יימצאו האנשים הבודדים שיהיו מוכנים להקריב את חייהם, רק כדי להוכיח לעולם שהאנושיות עדיין קיימת.
הפרטים הקטנים לביקור
המקום: מרכז ההנצחה להתנגדות הגרמנית (Gedenkstätte Deutscher Widerstand).
הכתובת: Stauffenbergstraße 13-14, 10785 Berlin.
איך להגיע: מומלץ להגיע בהליכה קצרה מתחנת Potsdamer Platz או להיעזר בקווי האוטובוס המרכזיים העוצרים בסמוך ל Kulturforum.
לעוד תמונות, המלצות בזמן אמת וסיפורים נסתרים מהרחובות המרתקים של ברלין, אתם מוזמנים לעקוב אחריי באינסטגרם!