4 מדליות זהב וסגירת מעגל של 100 שנים, הניצחון של ג'סי אוונס בברלין
- shai doitsh שי דויטש
- לפני 15 שעות
- זמן קריאה 6 דקות
היום, ב 1 באוגוסט, אנו מציינים את יום פתיחתם של המשחקים האולימפיים ברלין 1936. כשאנו מביטים לאחור אל אותו יום קיץ היסטורי, קשה שלא להרגיש את הצמרמורת לנוכח הדיסוננס המצמרר שריחף באוויר. הבוקר נפתח תחת שמיים אפורים, אך כשהשמש בקעה מבעד לעננים, מכונת התעמולה של יוזף גבלס מיהרה לכנות זאת "מזג האוויר של הפיהרר". מאות אלפי אנשים גדשו את השדרות הרחבות שהובילו אל האצטדיון האולימפי החדש והמונומנטלי. מעל לראשיהם חלפה ספינת האוויר העצומה הינדנבורג, מטילה צל ענק על ההמון, ושמי העיר התמלאו בדגלים אולימפיים לבנים שהתנופפו בניגוד מוחלט לצד דגלי צלב הקרס האדומים.
המשטר הנאצי זיהה את הפוטנציאל העצום של אירוע הספורט העולמי, והפך אותו למפגן התעמולה הגדול והמתוחכם ביותר שידע העולם עד לאותה עת, אשליה מוקפדת של נורמליזציה שנועדה להרדים את הקהילה הבינלאומית. רגע השיא של טקס הפתיחה נועד למכור לעולם בדיוק את האשליה הזו. לקול תרועת ההמונים, שוחררו לאוויר 20,000 יוני שלום לבנות שכיסו את שמי האצטדיון במפגן ויזואלי עוצר נשימה של אחווה בינלאומית. אך רגעים ספורים לאחר מכן, הציניות הנאצית נחשפה במלוא כיעורה, סוללת תותחי ארטילריה כבדה ירתה מטח כבוד מחריש אוזניים שהבריח את היונים, והזכיר לכולם כי מאחורי החזות השלווה והניקיון המופתי של הרחובות מסתתרת מכונת מלחמה אכזרית.
הספורט נועד לשמש כנשק, זירה שבה יוצג "הגוף הארי" לעיני כל העולם וישמש כמפעל לייצור חיילים. היטלר, שלעיתים ניסה לשחק את המארח השליו כלפי חוץ, ניסח את חזונו האמיתי והמפלצתי עבור הנוער והספורטאים של גרמניה במילים שלא הותירו מקום לספק, באומרו כי "הנוער שלנו חייב להיות מהיר ככלבי רוח, קשוח כעור, וקשה כפלדת קרופ". זו הייתה התוכנית האמיתית, להציג שלום ולהתכונן למלחמה.
האיש שרץ מהר יותר מהאידאולוגיה
אל תוך זירת התעמולה המורעלת הזו, צעד אתלט אמריקאי צעיר ושחור בשם ג'סי אוונס (Jesse Owens). סיפור חייו של אוונס היה רחוק שנות אור מהפאר והעוצמה של האצטדיון הברלינאי. הוא נולד באלבמה, נכד לעבדים ובן למשפחה של קוטפי כותנה עניים. בילדותו סבל מעוני מחפיר וממחלות כרוניות, והמשפחה נאלצה להגר צפונה לאוהיו בניסיון להימלט מההפרדה הגזעית החונקת של הדרום. אך הגזענות רדפה אחריו גם לשם. אפילו כשהפך לספורטאי מצטיין באוניברסיטת אוהיו, נאסר עליו להתגורר במעונות הסטודנטים הלבנים או לאכול במסעדות יחד עם חבריו לנבחרת.
אוונס לא הגיע לברלין כדי לנהל מאבקים פוליטיים בינלאומיים, הוא הגיע כדי לנצח. על המסלול האדום, הוא הציג אתלטיות מתפרצת וחסרת מאמץ, ונראה כאילו הוא פשוט מרחף מעל פני הקרקע. בכל פעם שחצה את קו הסיום, תורת הגזע הנאצית ספגה מהלומה פומבית וצורבת. הוא זכה בלא פחות מ 4 מדליות זהב, בריצת 100 מטר, 200 מטר, קפיצה לרוחק ומרוץ שליחים. בעוד היטלר והצמרת הנאצית ישבו ביציע קפואים וזועמים, מתקשים לעכל את ההשפלה ומסרבים ללחוץ את ידו, הקהל הברלינאי יצא מגדרו באהבה והריע לו בהתלהבות.
אולם, הניצחון הגדול של אוונס נתקל במציאות מרה מיד עם חזרתו הביתה. האיש שהביס את האידאולוגיה הנאצית לעיני היטלר, חזר לאמריקה שבה חוקי ההפרדה הגזעית עדיין שלטו בכול. לכבודו נערך מצעד ניצחון מפואר בניו יורק, אך כשהגיע למלון וולדורף אסטוריה כדי להשתתף בקבלת הפנים שנערכה לכבודו, הוא התבקש לא להיכנס דרך הדלת הראשית ולהשתמש במעלית המשא כדי לא לעבור בלובי של הלבנים. נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט, מעולם לא הזמין אותו לבית הלבן ואפילו לא טרח לשלוח מברק ברכה. שנים מאוחר יותר, אוונס סיכם את המציאות הכואבת הזו, שהייתה כה אבסורדית ובלתי נתפסת:
"כאשר חזרתי לארץ מולדתי, אחרי כל הסיפורים על היטלר, עדיין לא יכולתי לשבת בקדמת האוטובוס. נאלצתי להיכנס בדלת האחורית. לא הוזמנתי ללחוץ את ידו של היטלר, אבל גם לא הוזמנתי לבית הלבן ללחוץ את ידו של הנשיא."
קפיצה לרוחק וחברות אמיצה אחת
הדרמה הגדולה והאנושית ביותר של אוונס בברלין התרחשה דווקא מול מתחרה גרמני. קרל לודוויג "לוץ" לונג (Luz Long) היה סטודנט מבריק למשפטים, גבוה, בעל שיער בלונדיני ועיניים כחולות חודרות. הוא היה מודל השלמות הארית של מכונת התעמולה, שיאן אירופה, והתקווה הגדולה ביותר של היטלר למדליית זהב בקפיצה לרוחק. במהלך שלבי המוקדמות, אוונס הגיש שתי קפיצות פסולות ומצא את עצמו כפסע מהדחה סנסציונית.
ברגע המתוח הזה, אל מול עיניו הבוחנות של היטלר ומאות אלפי צופים, לונג בחר בספורטיביות צרופה ובאנושיות. הוא ניגש אל אוונס, הרגיע אותו, וייעץ לו לסמן את קו הזינוק שלו כמה סנטימטרים לפני קרש הקפיצה, כדי להימנע מפסילה נוספת. אוונס הקשיב, העפיל לגמר, ולבסוף זכה בזהב, בעוד לונג הסתפק במדליית הכסף. מיד לאחר הניצחון, השניים התחבקו בחום לעיני האצטדיון ההמום וההנהגה הנאצית רותחת הזעם, ושילבו זרועות.
המחיר של לונג על האקט האציל הזה היה כבד. רודולף הס נזף בו קשות והזהיר אותו לבל יעז לחבק שוב אדם שאינו ארי. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ולמרות מעמדו כספורטאי עילית, נשלח לונג לחזית, ורבים סבורים כי הצבתו באזורי הלחימה המסוכנים ביותר הייתה עונש ישיר על אותו חיבוק בברלין. בשנת 1943, כשהוא מוצב בסיציליה ויודע שקצו קרב, כתב לונג מכתב פרידה קורע לב לאוונס. הוא ביקש ממנו שאחרי המלחמה, ייסע לגרמניה, ימצא את בנו הצעיר קרל, ויספר לו על החברות ביניהם, כדי להראות לו "איך דברים יכולים להיות בין בני אדם על פני האדמה הזו". לונג נהרג בקרב זמן קצר לאחר מכן. אוונס לעולם לא שכח. הוא קיים את הבטחתו, מצא את קרל לאחר המלחמה, ואף היה שושבין בחתונתו. על החברות הזו אמר אוונס:
"אפשר להתיך את כל המדליות והגביעים שיש לי, והם לא יספיקו אפילו כדי לצפות את החברות בת 24 הקראט שהרגשתי כלפי לוץ לונג באותו רגע על המסלול בברלין."
אבן, בטון וארכיטקטורה של כוח
כדי להבין באמת את העוצמה והאיום של המשחקים ההם, חייבים לעצור ולהתבונן במקום שבו התרחשה ההיסטוריה, המהווה חלק בלתי נפרד מכל סיפור על ההיסטוריה של ברלין. האצטדיון האולימפי תוכנן על ידי האדריכל ורנר מארץ (Werner March) כמפלצת עצומה של אבן ובטון, שנועדה להלך אימים על כל מי שפוסע אל תוכו. הקומפלקס כולו, שנקרא רייכסספורטפלד (Reichssportfeld), התפרס על פני שטח אדיר וכלל לא רק את האצטדיון המרכזי, אלא גם את שדה מאי (Maifeld), רחבת דשא ענקית שנועדה למפגני כוח צבאיים ולעצרות תעמולה של מאות אלפי חולצות חומות, ואת מגדל הפעמון העצום (Glockenturm) שחלש על האזור כולו.
מארץ השתמש באפקט פסיכולוגי גאוני ומרתיע, האצטדיון נבנה ברובו מתחת לפני הקרקע. כשהקהל נכנס בעד השערים הראשיים, הוא לא ראה קירות תמך ענקיים שנישאים אל על, אלא נאלץ להביט מטה אל תוך קערה אובלית עצומה. זו הייתה חוויה מרחבית שנועדה לגרום לכל אדם יחיד להרגיש קטן, חסר משמעות ואפסי לעומת ההמון המאוחד והאומה. העמודים הנישאים מאבן קירטון פרנקונית בהירה, המגדלים המרובעים, והפסלים שיצרו אמני הרייך והציגו דמויות שריריות וקרות הבעה, שאבו כולם השראה מובהקת מהאימפריה הרומית. המטרה הייתה ברורה, להכריז באבן ובבטון על הרייך השלישי כאימפריה הנצחית הבאה.
כיום, לאחר שעבר תהליכי שימור קפדניים, המבנה האימתני הזה ממשיך לחיות כמגרשה הביתי של קבוצת הכדורגל הרטה ברלין (Hertha BSC) וכמוקד להופעות הענק הגדולות בעולם, כשהוא נושא על גבו בגאון אך בזהירות רבה את צלקות העבר.
מ 1936 ל 2036, ברלין מבקשת תיקון
כעת, נסו לעצום עיניים ולדמיין את אותו אצטדיון בדיוק, מאה שנים מאוחר יותר, בשנת 2036. דמיינו את טקס הפתיחה. אותן חומות אבן אדירות שניצבו כעדות אילמת לתעמולה הנאצית, עוטות צבעים עזים של חופש, גיוון ושוויון. דמיינו כיצד במקום צלבי קרס, מתנופפים דגלי גאווה ודגלים של כל מדינות העולם החופשי. במקום מועל יד והפרדה גזעית, ספורטאים מכל צבע, מין, דת ולאום נכנסים בשערי האצטדיון כשהם צועדים יחד כסמל לרוח אנושית משותפת.
זוהי לא רק פנטזיה רחוקה. גרמניה ועיריית ברלין, יחד עם הוועד האולימפי המקומי, כבר חתמו על הצהרת כוונות רשמית ופועלים במלוא המרץ כדי לארח את המשחקים ולהביא את האולימפיאדה חזרה לעיר. הרציונל פשוט אך עוצמתי בצורה בלתי רגילה, ברלין קוראת לעולם לחזור לאותה זירה בדיוק כדי לתקן. העיר מבקשת להפוך את האצטדיון האולימפי, שנולד ככלי תעמולה של דיקטטורה רצחנית, למונומנט של תיקון בינלאומי המקדש את ניצחון הדמוקרטיה והסובלנות.
את הרצון העז הזה לתיקון ולשינוי אפשר כבר לראות היום במרחב הציבורי של העיר, כחלק מהקמפיין העירוני הרשמי של הסנאט של ברלין לקידום המועמדות. אם תרימו את המבט בחלק מרחובות העיר, תוכלו להבחין בציורי קיר ענקיים המעטרים חזיתות של בנייני מגורים שלמים. באחד הבולטים שבהם, ניצב דוב הברלינאי השחור והמוכר בגאון על רקע גלים מהפנטים בצבעי הטבעות האולימפיות, תחת הכיתוב הענק "ברלין מנצחת עם האולימפיאדה" (Gewinnt mit Olympia). המודעות הפוליטיות הענקיות הללו, הממומנות על ידי העירייה, מזכירות לכל מי שחולף ברחוב כי ברלין של היום מבקשת להשתמש בספורט לא ככלי לכוחניות או תעמולה שחורה כפי שהיה בעבר, אלא כגשר לעתיד של שותפות בינלאומית.
הפרטים הקטנים לביקור
אם אתם מבקרים בעיר, סיור באצטדיון האולימפי ברלין, בין אם עצמאי או מודרך ברחבי האמתלא, הוא חוויה אדריכלית והיסטורית עמוקה שאסור לכם לפספס.
המקום: האצטדיון האולימפי (Olympiastadion).
הכתובת: Olympischer Platz 3, 14053 Berlin.
איך להגיע: ניתן להגיע בקלות באמצעות קווי הרכבת העילית S3 ו S9, או בקו הרכבת התחתית U2, ולרדת ישירות בתחנת Olympiastadion רחבת הידיים שניצבת מול השערים המרכזיים.
בסופו של דבר, כשצועדים היום על הרחבות העצומות סביב האצטדיון האולימפי ומביטים אל עמודי האבן הנישאים, אי אפשר להתעלם ממשקלה הכבד של ההיסטוריה. זהו הרבה יותר ממתקן ספורט מודרני, זהו עד אילם לאחת התקופות האפלות והמסוכנות ביותר שידענו. אך יותר מכל, כשיורדים אל קומת המסלול האדום, אפשר כמעט לשמוע את הרוח לוחשת את סיפורו המופלא של ג'סי אוונס, האיש שהגיע מרחוק, נשא על כתפיו את משא התקוות של מיליונים, ובריצה אחת מהירה וטהורה, ניצח את החושך והוכיח שהרוח האנושית חזקה מכל אידאולוגיה של שנאה.
לעוד תמונות, המלצות בזמן אמת וסיפורים נסתרים מהרחובות המרתקים של ברלין, אתם מוזמנים לעקוב אחריי באינסטגרם!