ולטר בנימין, זכרונות מברלין של פעם
- shai doitsh שי דויטש
- לפני 3 ימים
- זמן קריאה 4 דקות
אחד הדברים שאני הכי אוהב לעשות בכל עיר שאני מבקר בה, ובייחוד בעיר שלי, ברלין, הוא פשוט ללכת לאיבוד. אני אוהב לסטות מהשבילים המוכרים, לגלות פינות קסומות ונסתרות בין הסמטאות, לשאוף ריח של מאפה חם שבוקע מבית קפה מקומי, להקשיב לצלילים הייחודיים של הרחוב, ולנווט אך ורק באמצעות הרגליים והזיכרונות. חוויית ההתמסרות הזו, שבה אתה נותן לעצמך ללכת לאיבוד בתוך העיר ברלין, מחזירה את המחשבות שלי תמיד אל ולטר בנימין (Walter Benjamin), אחד מהפילוסופים וחוקרי התרבות הגדולים של המאה ה 20, שהפך את ההליכה לאיבוד בברלין לאמנות של ממש, וניסה ללכוד את נשמתה של העיר רגע לפני שצללה אל החושך המוחלט.
הילד מהמערב העשיר, שורשים ויהדות
ולטר בנימין נולד בברלין בשנת 1892 למשפחה יהודית מתבוללת ואמידה מאוד, שסיפורה הוא חלק בלתי נפרד מפרק של היסטוריה יהודית בברלין. אביו, אמיל בנימין, היה סוחר עתיקות ואיש עסקים מצליח, והמשפחה חייתה חיי בורגנות נינוחים במערב העיר. בנימין גדל מוקף בעושר, בין היתר בבית המשפחה ברחוב Kurfürstenstraße מספר 62 שבקרבת פארק Tiergarten, מוקף במשרתות, אומנות צרפתיות ושפע חומרי. בבגרותו, לאחר שנישא, עבר להתגורר ברחוב Delbrückstraße בשכונת Grunewald היוקרתית.
למרות שהמשפחה הייתה מרוחקת מהדת, היהדות שיחקה תפקיד מרכזי בזהותו המאוחרת, הרבה בזכות חברותו הקרובה והמורכבת עם חוקר הקבלה גרשום שלום (Gershom Scholem), שניסה לאורך שנים לשכנע אותו לעלות לארץ ישראל. בנימין חי על התפר שבין התרבות הגרמנית האירופאית, המיסטיקה היהודית, וההגות המרקסיסטית אותה אימץ בהמשך חייו. העושר התרבותי והחומרי הזה של ילדותו, הוא בדיוק העולם שעתיד להתרסק אל מול עיניו.
גיאוגרפיה של ילדות, יצירת מופת של זיכרון
בשנות ה 30, כשענני הנאציזם החלו לכסות את גרמניה, בנימין החל לכתוב את יצירתו הגדולה על ברלין, "ילדות בברלין סביב 1900" (Berliner Kindheit um neunzehnhundert). הוא לוקח אותנו ביד ומושך אותנו פנימה אל תוך הזיכרונות הכי אינטימיים שלו, ונותן לנו לחוות את ברלין בדיוק כפי שהוא חווה אותה, דרך עיניים סקרניות ופעורות של ילד קטן. הוא לא משקיף על העיר ממבט מרוחק, הוא ממש מפרק אותה לריחות, לחפצים הקטנים בבית, ולפינות הנסתרות של הרחוב. הוא מושיב אותנו מול התמונות המוארות והמהפנטות באולמות ה Kaiserpanorama, וגורם לנו להרגיש את הגודל העצום והמאיים של השדרות הרחבות.
הזרעים של היצירה המופלאה הזו נטמנו כבר בשנת 1932, מתוך טקסט אישי ומוקדם שלו בשם "הכרוניקה הברלינאית" (Berliner Chronik). כשהוא כותב על ברלין, הכל הופך לחשוף, רגיש ואישי כל כך. בנימין מתמסר לחלוטין לעיר הולדתו, ומלמד אותנו שיעור עמוק ויפהפה, כדי לגלות את ברלין באמת, אי אפשר פשוט לצעוד בה על פי מפה, צריך ללמוד איך להתמסר אליה וללכת בה לאיבוד. הוא מנסח את התחושה הקסומה הזו בצורה המדויקת והפואטית ביותר כשהוא נזכר בשיטוטיו בפארק Tiergarten:
"לא למצוא את הדרך בעיר כלשהי, אין בכך הרבה. אבל ללכת לאיבוד בעיר כפי שהולכים לאיבוד ביער, זה כבר דורש למידה. על שמות הרחובות לדבר אל התועה כמו פריכתם של ענפים יבשים, ורחובות קטנים בלב העיר צריכים לשקף לו את שעות היום בצורה ברורה כמו עמק הררי."
אויב הרייך וזיכרון בצל האסון
הספר הזה לא נכתב מתוך נוחות, הוא נכתב מתוך גלות. בשנת 1933, עם עליית היטלר לשלטון, בנימין ידע שהוא מסומן. כיהודי, כאינטלקטואל שמאלני וכחבר באסכולת פרנקפורט, הוא היה אויב מובהק של הרייך השלישי. ספריו הוחרמו והוא נאלץ להימלט לגלות בפריז. כשהוא מבין שעולמו נמחה מעל פני האדמה, הוא כותב כדי להציל פיסות עיר מתוך השמדה תרבותית:
"בשנת 1932, כשהייתי בחוץ לארץ, התחיל להתברר לי שבקרוב אצטרך להיפרד מן העיר שבה נולדתי, לתקופה ארוכה ואולי לתמיד. בכוונה תחילה קראתי אליי את אותן תמונות אשר בגלות מעוררות יותר מכל את געגועי המולדת, תמונות הילדות."
המסע האחרון והסוף הטרגי
הטרגדיה הגדולה של חייו הגיעה לשיאה בשנת 1940. עם פלישת הצבא הגרמני לצרפת, בנימין נאלץ לברוח שוב. יחד עם קבוצת פליטים הוא חצה ברגל את הרי הפירנאים במסע מפרך בניסיון להגיע לספרד, ומשם להפליג לחוף מבטחים בארצות הברית. כשהגיעו לעיירת הגבול הספרדית Portbou, משמר הגבול הספרדי הודיע להם כי החוקים השתנו ממש באותו היום, וכי למחרת בבוקר הם יוסגרו חזרה לידי הגסטפו (Gestapo) בצרפת. בנימין, שהיה מותש פיזית ונפשית וידע היטב מה צפוי לו כיהודי וכאויב המשטר, הבין שגורלו נחרץ. באותו הלילה, בחדרו במלון, הוא בלע מנת יתר של מורפיום ושם קץ לחייו. האירוניה המצמררת והכואבת ביותר היא שלמחרת בבוקר, תחת הרושם של התאבדותו ובלחץ הטרגדיה, השומרים הספרדים אפשרו לשאר חברי הקבוצה לחצות את הגבול ולהינצל.
ללכת לאיבוד, הפעם באמת
היום, כשאני חוזר לאותה חוויה של שוטטות והליכה לאיבוד, אני מבין שהספר של בנימין הוא הרבה יותר מיצירה ספרותית, הוא מדריך הטיולים האולטימטיבי לעיר שכבר אינה קיימת. רוב המקומות הפיזיים שהוא מתאר נחרבו או השתנו לבלי הכר, אבל בנימין מלמד אותנו שברלין האמיתית לא נמצאת רק בבניינים מאבן, אלא בשכבות הזיכרון שמסתתרות מתחת לאספלט.
בפעם הבאה שאתם משוטטים ברחובות העיר, אני מציע לכם להניח את המפה בצד, לסטות מהשבילים המוכרים ולתת לרגליים להוביל. חפשו את הנשמה של המקומות, הקשיבו לצלילים, ונסו לנווט בעזרת הזיכרונות של אלו שהלכו שם לפנינו. ואם תרצו להעמיק ולגלות את השכבות הנסתרות האלו, אתם תמיד מוזמנים להצטרף לסיור בעקבות ההיסטוריה של ברלין ולראות את העיר דרך עיניים אחרות.
בנימין עצמו הבין היטב שהזיכרון הוא הדבר היחיד שנותר כשהחומר נעלם:
"הדימויים המקובעים בזיכרוננו אינם אלא שרידים, הם דומים לאותם שברים יקרי ערך שאנו מוצאים בחפירות. העיר שאנו זוכרים כבר אינה קיימת, אך היא ממשיכה לחיות בתוך הדברים שעליהם נפל פעם מבטנו."
זהו כוחה האמיתי של העיר הזו, היא דורשת מאיתנו לא רק לראות את מה שניצב מולנו, אלא גם לדעת ללכת לאיבוד בתוך כל מה שכבר איננו.
לעוד תמונות, המלצות בזמן אמת וסיפורים נסתרים מהרחובות המרתקים של ברלין, אתם מוזמנים לעקוב אחריי באינסטגרם!
תגובות