הצד האפל של היער, האמת על אגדות האחים גרים
- shai doitsh שי דויטש
- לפני 24 שעות
- זמן קריאה 5 דקות
סדרת האחים גרים חלק 3 כולנו גדלנו עליהם. הסיפורים המתוקים על נסיכות עדינות, פיות טובות, חיות מדברות וסופים מושלמים שבהם כולם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה. אבל האמת היא שאם היינו מקריאים לילדים שלנו את הגרסאות המקוריות וחושפים אותם אל הסיפור האמיתי של אגדות האחים גרים, סביר להניח שהם לא היו ישנים בלילה. בפוסט הקודם עמדנו מול קברם הדומם של יעקב ווילהלם גרים בבית הקברות סנט מתאוס בברלין. כעת, הגיע הזמן לפתוח את הספרים שהם השאירו אחריהם ולצלול אל תוך הצד האפל, המדמם והמצונזר של היער, הרחק שנות אור מהטירות הנוצצות של הוליווד.
פרק ראשון, היו היה פעם ולא באושר ועושר
כדי להבין את האגדות המקוריות, צריך להבין קודם כל את המטרה שלשמה הן נאספו. המהדורה הראשונה של "מעשיות הילדים והבית" שפורסמה בשנת 1812, לא נועדה כלל לילדים. יעקב ווילהלם גרים היו קודם כל בלשנים, חוקרי שפה ואנשי אקדמיה רציניים. המטרה שלהם הייתה מחקרית ולאומית, הם רצו לאסוף פולקלור גרמני ולשמר את התרבות הגרמנית העממית העתיקה, זו שעברה מפה לאוזן במשך מאות שנים סביב המדורה בכפרים מבודדים, פן תלך לאיבוד לנצח.
הסיפורים שהם אספו מפי איכרות, טוות חוטים ומשרתות, לא תיארו עולם קסום ומושלם. היער הגרמני העתיק לא היה מקום של פיות רוקדות, הוא היה מקום של סכנה אמיתית ומוחשית. האגדות המקוריות שיקפו מציאות אכזרית של ימי הביניים שבה אנשים חיו בצל חרפת רעב, עוני מחפיר, מחלות קשות, נטישת ילדים מחוסר ברירה, ועונשים ברוטליים. היער ייצג את הפחד הלא נודע, והאגדות היו דרך להתמודד עם המציאות הקשה הזו.
בואו נדמיין לרגע את סביבת העבודה של יעקב ווילהלם. הם לא ישבו במגדל שן אקדמי ומנותק, אלא הזמינו אליהם הביתה מספרי סיפורים, רוכלות, משרתות ואיכרות פשוטות, כמו דורותיאה פימאן המפורסמת, שישבו וגוללו בפניהם את סיפורי העם בדיוק כפי ששמעו מסביהם. עבור אותם כפריים, היער השחור והעבות שניצב מחוץ לחלון ביתם לא היה רק תפאורה לטיול רומנטי, אלא ישות מאיימת האורבת בחשיכה. הוא סימל את סכנות הטבע, את חיות הטרף, ואת הפחד הקמאי מפני רעב של חורף אכזר שדוחף אנשים למעשים קיצוניים. האגדות הללו שימשו מעין מנגנון הגנה קולקטיבי, דרך פסיכולוגית לעבד את הטראומות היומיומיות ולהעביר אזהרות חמורות וכללי הישרדות מדור לדור.
פרק שני, דם על נעל הזהב
אם נפתח את אותה מהדורה ראשונה ונדירה משנת 1812, נגלה שהסיפורים המוכרים לנו נראים אחרת לחלוטין. בספר המקורי אין מקום לרחמים, והצדק מוגש קר, לעיתים קרובות מלווה בדם ובאכזריות קיצונית. האחים גרים פשוט תיעדו את הסיפורים כפי שסופרו להם, ללא פילטרים וללא ניסיון לעדן את המציאות. הנה כמה דוגמאות בולטות לאופן שבו נראו האגדות המקוריות לפני שעברו את מכונת הכביסה של התרבות המודרנית.
לכלוכית, דם בעקב ויונים נוקמות
בגרסה המקורית של סינדרלה, או בשמה הגרמני לכלוכית (Aschenputtel), לא תמצאו פיה סנדקית טובה או כרכרה עשויה מדלעת, ונעל הפלא אינה עשויה מזכוכית שבירה אלא מזהב טהור. כאשר הנסיך מגיע אל ביתה של סינדרלה עם הנעל, האם החורגת מגישה לבנותיה סכין קצבים ומצווה עליהן לחתוך לעצמן את הבהונות ואת העקבים כדי שהרגל תידחס פנימה. הנסיך מגלה את התרמית רק כאשר הוא מבחין בדם הרב שניגר מתוך הנעל וצובע את גרביהן הלבנים של האחיות באדום בוהק. העונש שלהן בסוף הסיפור מחריד לא פחות, כשהן מגיעות לחתונה של סינדרלה כדי לחלוק בכבודה, יונים לבנות נוחתות עליהן ומנקרות את עיניהן, מותירות אותן עיוורות כעונש על רשעותן לכל ימי חייהן.
עמי ותמי, אימא ביולוגית ורעב אכזרי
בגרסה המקורית של הנזל וגרטל, שזכו אצלנו לתרגום עמי ותמי, מי שיוזמת את נטישת הילדים ביער אינה אם חורגת ומרשעת, אלא אימם הביולוגית והאוהבת. המציאות הקשה של רעב, קור ועוני דוחפת את האם לשכנע את האב החלש להשאיר את הילדים שלהם למות ביער, כדי שהם עצמם יוכלו לשרוד את החורף. זהו שיקוף מחריד של תקופות רעב אמיתיות באירופה של ימי הביניים. גם סופה של המכשפה מתואר באכזריות רבה, כשהיא נדחפת אל תוך התנור הלוהט ונשרפת בעודה בחיים, בעוד הילדים צופים בה גוססת בצרחות אימה.
כיפה אדומה, ניתוח שדה ואבנים בבטן
הסיפור האמיתי של כיפה אדומה, המוכר במקור כרוטקפשן (Rotkäppchen), סוף הסיפור רחוק מלהיות מהיר ונקי. הצייד שמגיע להציל את כיפה אדומה וסבתה, לא סתם יורה בזאב. הוא מבצע בו ניתוח שדה של ממש, חותך את בטנו של הזאב הישן במספריים כדי להוציא את השתיים בשלמותן בעודן בחיים. אך הנקמה לא מסתיימת כאן, השלושה ממלאים את בטנו של הזאב באבנים כבדות מן הנהר ותופרים אותה בחזרה. כשהזאב מתעורר ומנסה לברוח, משקל האבנים קורע את איבריו הפנימיים והוא קורס ומת בייסורים.
היפהפייה הנרדמת, חומת הקוצים וקבר האחים
באגדה על דורנרשן (Dornröschen), הלא היא היפהפייה הנרדמת, אנחנו זוכרים את הנסיך האמיץ שפורץ את חומת הקוצים בקלילות כדי לנשק את הנסיכה. מה שמצונזר לרוב בגרסאות המודרניות הוא תיאור גורלם המחריד של עשרות הנסיכים שניסו לעשות זאת לפניו. לאורך מאה השנים שבהן הנסיכה ישנה, טובי הבחורים ניסו לחדור את חומת הקוצים, אך בגרסה המקורית הקוצים מתוארים כידיים בעלות ציפורניים, שאחזו בנסיכים, קרעו את בשרם ולא שחררו. הנסיכים נותרו תלויים על החומה, מדממים למוות וגוועים ברעב, עד שהחומה הפכה לקבר אחים המוני של שלדים תלויים. הנסיך המוכר לנו לא היה גיבור גדול או אמיץ יותר, הוא פשוט הגיע בדיוק ביום שבו חלפו מאה השנים והקוצים הפכו באורח פלא לפרחים.
שלגיה, קנאת אם ונעלי ברזל לוהטות
הסיפור האמיתי של שלגיה (Schneewittchen), המלכה הרעה שרוצה לחסל את הילדה היפהפייה אינה אמה החורגת כלל וכלל, אלא אמה הביולוגית לחלוטין. מדובר בקנאת נשים טהורה שמובילה אימא לדרוש מהצייד להביא לה את ליבה של בתה כדי שתוכל לאכול אותו. וכשהצדק מופיע בסוף הסיפור, הוא סדיסטי במיוחד. המלכה הרעה מוזמנת לחתונתה של שלגיה מבלי לדעת מי הכלה, וכשהיא מגיעה לארמון, ממתינות לה שם נעלי ברזל שהולבנו מראש באש גלויה. היא נאלצת לנעול את הנעליים הלוהטות בעל כורחה, ולרקוד מול כל החוגגים עד שהיא נופלת מתה בייסורים נוראיים.
רפונזל, היריון במגדל וגירוש למדבר
אפילו רפונזל, הנסיכה התמימה הכלואה בראש המגדל, מסתירה סוד אפל בגרסה המקורית. המכשפה הרעה מגלה על ביקוריו הליליים של הנסיך לא בגלל פליטת פה שולית, אלא משום שרפונזל שואלת אותה בתמימות מדוע הבגדים שלה הפכו לפתע צרים מדי בבטן. זוהי רמיזה מפורשת לכך שהיא נכנסה להיריון מהנסיך מחוץ לנישואים. העונש של המכשפה הוא אכזרי, היא גוזרת את שערה של רפונזל ומגרשת אותה ללדת את תאומיה לבדה בישימון, בזמן שהנסיך קופץ מהמגדל מרוב ייאוש ומתעוור מקוצים הדוקרים את עיניו, עד שהוא מוצא אותה לאחר שנים של נדודים.
פרק שלישי, קדושת האם והצנזורה הברלינאית
ככל שהאחים התבססו בברלין והחלו להוציא מהדורות נוספות, וילהלם גרים, האח שהיה אחראי יותר על העריכה הספרותית, הבין משהו חשוב. הקהל העיקרי שקונה את הספרים שלהם אינו מורכב מחוקרי פולקלור, אלא ממשפחות הבורגנות העירונית והעשירה של ברלין, שקוראות את הסיפורים לילדיהן לפני השינה. כדי להתאים את הסיפורים לרוח התקופה ולמוסר הבורגני של תקופת הבידרמאייר, וילהלם החל לצנזר ולערוך.
הוא הסיר את כל הרמיזות המיניות, כמו ההיריון של רפונזל, והוסיף מוטיבים נוצריים של שכר ועונש. אך השינוי המרתק והפסיכולוגי ביותר שעשה היה טיפול בדמות האם. בחברה הברלינאית של המאה ה 19, אידיאל האימהות היה קדוש. הרעיון שאימא ביולוגית תנטוש את ילדיה ביער כי אין לה אוכל, כמו בהנזל וגרטל, או תנסה לרצוח את בתה מקנאה, כמו בשלגיה, היה בלתי נתפס ומזעזע מדי עבור קוראי העיר.
הפתרון של וילהלם היה פשוט ומבריק, הוא הפך את כל האימהות הביולוגיות המתעללות לאימהות חורגות. כך הוא שמר על קדושת המשפחה הגרמנית, ויצר את הארכיטיפ המפורסם של "האם החורגת והמרשעת" שילווה אותנו עד היום. מעניין לציין שאת האלימות הקשה והעונשים האכזריים הוא דווקא השאיר, שכן בחינוך הפרוסי הנוקשה, פחד נתפס ככלי לגיטימי לחלוטין כדי ללמד ילדים לציית למבוגרים.
אפילוג, סוף טוב הכל טוב?
האבולוציה של מעשיות האחים גרים היא סיפור מרתק על חברה ועל תרבות. מה שהתחיל כסיפורי אימה ריאליסטיים של כפריים רעבים, עבר צנזורה חינוכית ונוקשה בדירה עמוסת ספרים בברלין, והסתיים עשרות שנים מאוחר יותר בגרסאות מצוירות, מתקתקות וצבעוניות שנועדו לבדר ילדים ברחבי העולם ולמכור כרטיסים לקולנוע.
בפוסט הבא והאחרון בסדרה שלנו, אנחנו עומדים לצאת מהספרים העתיקים אל האוויר הפתוח. נלך לבקר את האגדות הללו פנים אל פנים, בדיוק כפי שהן קפאו באבן, כפי שמעולם לא ראיתם אותן, ביצירת המופת הנסתרת שהיא מזרקת האגדות בברלין (Märchenbrunnen) שבפארק פרידריכסהיין.
לעוד תמונות, המלצות בזמן אמת וסיפורים נסתרים מהרחובות המרתקים של ברלין, אתם מוזמנים לעקוב אחריי באינסטגרם!
תגובות