450 האמיצים של שרלוטנבורג: הבוקר שבו נולד ה CSD ברחובות העיר
- shai doitsh שי דויטש
- 28 ביוני
- זמן קריאה 5 דקות
העשרים ושמונה ביוני הוא לא סתם עוד תאריך בלוח השנה, הוא נקודת ציון שחקוקה עמוק בהיסטוריה העולמית של זכויות האדם. בלילה החם של שנת 1969, בבר קטן ואפל בשם "סטונוול אין" ששכן ברחוב כריסטופר בניו יורק, משהו סוף סוף נשבר. הפשיטה המשטרתית השגרתית, ההשפלות, המעצרים והאלימות הממסדית, פגשו לראשונה חומה בצורה של התנגדות. באותו לילה היסטורי, חברי הקהילה החליטו שהם מפסיקים להוריד את הראש, להתחבא בסמטאות ולבקש סליחה על עצם קיומם. הם יצאו לרחובות ודרשו את הזכות הבסיסית ביותר, הזכות הפשוטה להתקיים. שנה לאחר מכן צוין התאריך במצעד הגאווה הראשון בניו יורק, אך לקח לגל האמיץ הזה בדיוק עשור שלם לחצות את האוקיינוס, להכות גלים במערב ברלין, ולשנות את פניה של העיר הזו לנצח.
הגשר ההיסטורי מניו יורק לתל אביב ולברלין
בקיץ של שנת 1979, ההשראה של רחוב כריסטופר הגיעה במלוא עוצמתה אל ברלין המערבית. העיר הייתה באותם ימים אי מבודד מוקף בחומה סובייטית, מקום מקלט מרתק לאמנים, ליוצרים ולפעילי שמאל, אך בו זמנית גם מקום עם מציאות חוקית נוקשה וקשה עבור חברי הקהילה. מה שמרגש, מצמרר ומעורר השראה במיוחד, הוא לגלות שבדיוק באותה השנה, האומץ חצה יבשות והגיע באופן סינכרוני לחלוטין גם אלינו לישראל. במקביל להתעוררות ברחובות ברלין, צעדו בקיץ 1979 האמיצים הראשונים של הקהילה המקומית בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. אלו היו שתי קהילות שונות לחלוטין, בשתי ערים רחוקות, שחוו באותו הרגע בדיוק את אותו דחף היסטורי עמוק, לצאת מהמחתרת, לעמוד תחת אור השמש, ולדרוש זכויות שוות לחלוטין.
המסכות, השלטים ומצלמות המשטרה
ביום שבת בבוקר, השלושים ביוני 1979, הגיע הרגע המכונן של ברלין. כארבע מאות וחמישים אזרחים ואזרחיות התכנסו בכיכר סאביניפלאץ, הלב הפועם והבורגני של רובע שרלוטנבורג במערב העיר. ההתארגנות הזו לא קרתה מעצמה, מאחוריה עמדו תנועות שטח רדיקליות וקבוצות מחאה צעירות, כמו תנועת הפעולה ההומוסקסואלית של מערב ברלין (ה HAW) וקבוצת העבודה ה AHA, שפעלו במחתרת והחליטו שהגיע הזמן לצאת החוצה אל הרחובות הראשיים. משם תוכננה לצאת הצעדה לאורך שדרת הקורפירסטנדאם היוקרתית והמפורסמת, כשפניהם מועדות עד לנקודת הסיום באזור האלנזה.
כדי להבין באמת את גודל הרגע ואת הלך הרוח של אותו בוקר, שילבתי עבורכם כאן סרטון קצר ובו עדות מרתקת של ברנד גייזר (Bernd Gaiser), שהיה ממארגני הצעדה ההיסטורית הזו ופעיל בולט בתנועת ה AHA. גייזר מחזיר אותנו בזיכרונותיו אל אותה תחושת אי ודאות משתקת. המארגנים שעמדו בכיכר סאביניפלאץ לא באמת ידעו אם הקהילה המקומית תאזור אומץ ותופיע. הוא מתאר את הקונפליקט העצום, מצד אחד החשש לצעוד בפנים גלויות לאור יום מול הקהל הבורגני ומצלמות המשטרה, בידיעה שכל תמונה בעיתון עלולה להרוס חיים וקריירה. מצד שני כפי שהוא מסביר, הדחף לצאת מהמחבוא ולדרוש נראות פיזית בעיר גבר על הכל. ברגע שהם התחילו לצעוד והבינו שהם אינם לבד, המחאה הפכה לעובדה חיה ברחובות ברלין.
הצעדה הראשונה הזו לא דמתה בשום צורה, צבע או צליל לחגיגות הענק של ימינו. לא היו שם משאיות ענק עם רמקולים מפלצתיים, לא היו שם תלבושות נוצצות, לא חסויות של חברות מסחריות, ולא מסיבות רחוב פרועות. זו הייתה הפגנה פוליטית מלאה בתחושה של אומץ ושחרור ומלאה בחרדה אמיתית. חלק מהצועדים באותו בוקר בחרו להסתיר את פניהם, חלקם חבשו מסכות, אחרים התחבאו מאחורי שלטי קרטון גדולים שעליהם נכתבו בטוש שחור סיסמאות כמו "הומו, אז מה?" והם קראו לביטול האפליה.
הם פחדו מהמבטים של עוברי האורח הבורגנים של שדרת הקודאם, אך הפחד המשתק ביותר הגיע מצדה של משטרת ברלין. השוטרים אומנם איפשרו את קיום הצעדה, אך הם ליוו אותה מקרוב, עמדו בצידי הדרך, וצלמי המשטרה עמדו ותיעדו את פניהם של המשתתפים. באותם ימים, החשש מרישום משטרתי ומהכנסת השמות אל "הרשימות הוורודות" הידועות לשמצה היה סכנה קיומית של ממש. תמונה אחת בעיתון או תיעוד משטרתי יכלו להוביל לפיטורים מידיים ממקום העבודה, לגירוש מדירת המגורים, ולנידוי חברתי מוחלט. למרות הפחד והמצלמות שכוונו אליהם, 450 האמיצים האלו המשיכו לצעוד ברגל קילומטר אחר קילומטר, כשהם קובעים עובדה מוגמרת ברחוב.
צועדים נגד החוק האבסורדי של סעיף 175
הסיבה העיקרית למחאה, ולפחד מן המשטרה, הייתה המציאות המשפטית האכזרית והבלתי נתפסת ששררה בגרמניה המערבית. הצועדים האמיצים הפגינו בגופם נגד סעיף 175 לחוק הפלילי הגרמני. הסעיף החשוך הזה חוקק במקור עוד בשנת 1871 בתקופה הפרוסית הנוקשה, אך הוא הוחמר בצורה אכזרית וקיצונית בשנת 1935 תחת שלטון האימה הנאצי.
האבסורד המצמרר והכואב ביותר הוא שגם לאחר תבוסת המשטר הנאצי, שהשמיד אלפים מחברי הקהילה באכזריות במחנות הריכוז, ממשלת מערב גרמניה הדמוקרטית סירבה לבטל את החוק הזה. המדינה המשיכה להשתמש בו בדיוק כפי שהיה, ובמהלך שנות החמישים והשישים נשפטו, הוכתמו ונשלחו לכלא אלפי גברים במערב גרמניה הליברלית לכאורה, רק בגלל נטייתם וזהותם. גם בשנת 1979, למרות ריכוך מסוים בבתי המשפט, האפליה הייתה מעוגנת היטב ובאופן רשמי בספר החוקים הפלילי. הצעדה של האזרחים באותו בוקר שבת הייתה קריאת תיגר אמיצה מול מנגנון מדינתי שעדיין רדף אותם באופן פעיל ויומיומי.
מחבורה קטנה לעמותת ענק של מיליון צועדים
האומץ של אותה קבוצה קטנה ומפוחדת סדק את חומת השתיקה של ברלין. בשנים שלאחר מכן, הפחד החל להתפוגג בהדרגה. בשנת 1980 המספרים של הצועדים כבר הוכפלו, ובמהלך שנות השמונים הצעדה נדדה משרלוטנבורג אל עבר רובע שונברג וכיכר נולנדורפפלאץ ההיסטורית. ככל שהשנים חלפו והחוקים התרככו, הצעדה הקטנה צברה תאוצה מסחררת, הרמקולים הופיעו, המוזיקה האלקטרונית תפסה פיקוד, והמחאה הפכה לאירוע ענק.
בשנת 1999, בדיוק עשרים שנה לאחר אותה צעדה ראשונה מפוחדת, הוקמה עמותת Berliner CSD e.V הרשמית של ברלין. העמותה הזו הוקמה מתוך הכרח לנהל את המפלצת הארגונית הזו, שהפכה בינתיים מאירוע של 450 איש לאירוע מונומנטלי המושך אליו מעל למיליון משתתפים בכל קיץ. הצעדה הותירה חותם כל כך עמוק בעיר, שעד היום ברלין וגרמניה כולה מסרבות בתוקף להשתמש במונח הבינלאומי המסחרי של מצעד הגאווה, ומתעקשות בכוונה לשמר את השם Christopher Street Day או בקיצור CSD, כמחווה היסטורית, פוליטית וישירה לאותם צעדים אמיצים של שנת 1979.
מדוע אנחנו עדיין צועדים היום?
אני נוהג לצעוד במצעדי הגאווה כבר למעלה משני עשורים, גם בארץ וגם כאן, ברחובות הסואנים והחופשיים של ברלין. בשנים האחרונות, כאשר המצעד הפך לאירוע של למעלה ממיליון איש, אני נתקל שוב ושוב בשאלות מצד מטיילים או מקומיים שלא תמיד מבינים את המשמעות. הם שואלים אותי למה בכלל צריך את המצעדים הענקיים האלו היום, כשהכל כבר מותר, כשראש העיר פותח את האירוע, והחוקים שונו לחלוטין. התשובה שלי תמיד עונה להם דרך ההיסטוריה, ומחזירה אותם ישירות אל העבר העמוק והכואב של העיר הזו.
אני מזכיר להם שברלין של שנות העשרים, ימי רפובליקת ויימאר הזהובה והסוערת, הייתה בירת האהבה החופשית והתרבות הקווירית של העולם כולו. פעל כאן המכון פורץ הדרך למדעי המיניות של מאגנוס הירשפלד, עיתונים מיוחדים נמכרו בגלוי ובחופשיות בקיוסקים ברחובות, ומועדונים מפורסמים ונוצצים כמו מועדון ה "אלדורדו" משכו אליהם אינטלקטואלים, אמנים ומבקרים מכל קצוות תבל. ברלין הייתה אז מרחק פסיעה קטנה מהביטול הרשמי והחוקי של איסור משכב זכר, והעתיד נראה פתוח, נאור ובטוח מאי פעם.
ואז, הגיעה שנת 1933. הנאצים עלו לשלטון ועשו לזה סוף מוחלט באלימות חסרת רחמים. המכון של הירשפלד נבזז והוחרב, אלפי ספריו ומחקריו נשרפו במדורה ענקית בכיכר האופרה לעיני ההמונים המריעים, המועדונים נאטמו ונסגרו, ותרבות שלמה, מפוארת ומתקדמת, נמחקה בתוך חודשים ספורים כאילו לא הייתה קיימת מעולם, כאשר האנשים עצמם נשלחו אל מותם עם טלאי של משולש ורוד על בגדי האסיר שלהם. ההיסטוריה הכואבת של ברלין מלמדת אותנו את השיעור החשוב ביותר שיש, חופש וזכויות אדם אינם דבר מובן מאליו. הם אינם מובטחים לנו לנצח, ודברים שנבנו בעמל רב, בדם ובמאבק לאורך עשרות שנים, יכולים להיהרס ולהימחק ביום אחד בודד של חושך ופחד.
אנחנו צועדים היום עם מוזיקה, צבעים וגאווה גדולה כדי לחגוג את מה שהשגנו, אך מעל לכל, אנחנו צועדים כדי לזכור את אותם אמיצים של שנת 1979. אנחנו צועדים בכל שנה מחדש כדי להזכיר לעצמנו ולעולם שהחופש דורש שמירה מתמדת, וכדי להבטיח שההיסטוריה הזו לעולם לא תוכל לחזור על עצמה.
לעוד סיפורים היסטוריים, מרתקים ועמוקים שמגלים את מה שבאמת חבוי מתחת לפני השטח של הרחובות, הפינות הנסתרות וכל מה שקורה בברלין, אתם מוזמנים לעקוב אחריי באינסטגרם!
תגובות