גשר של באוהאוס, בין ברלין לתל אביב
היום, ה-5 באוקטובר, מציין העולם את יום האדריכלות הבינלאומי, תחת הנושא החברתי והמהדהד: "דיור הוא זכות יסוד". זהו יום שמזכיר לנו כי אדריכלות במיטבה אינה נועדה רק לפאר אחוזות של עשירים, אלא לספק חיים ראויים לאדם הפשוט. אם תעמדו היום בפינת שדרות רוטשילד ורחוב מזא"ה בתל אביב, מול בית אנגל ההיסטורי, ותביטו על הקווים הנקיים והעיקולים הגיאומטריים שלו, תרגישו מיד את תמצית הרעיון הזה. אך כדי להבין כיצד העיר הלבנה, השמשית והמיוזעת של המזרח התיכון הפכה לריכוז הגדול בעולם של מבנים בסגנון הבינלאומי, שהושפעו מרעיונות הבאוהאוס, אנחנו חייבים להבין שהיא בעצם בת דודתה האדריכלית של עיר אפורה, קרירה וגשומה במרכז אירופה. זהו סיפור על סגנון בנייה שנולד בגרמניה, שיוצריו נאלצו להימלט על חייהם, ועבר טרנספורמציה מוחלטת כדי לשרוד תחת השמש הקופחת של הלבנט.
הולדת המכונה למגורים, אדריכלות כאידיאולוגיה
הסיפור שלנו מתחיל בגרמניה של שנות העשרים, ימי רפובליקת ויימאר הסוערת. תנועת הבאוהאוס והמודרניזם של הסגנון הבינלאומי לא נולדו מתוך גחמה אסתטית כדי לייצר עיצוב יוקרתי, כפי שנוטים לחשוב בטעות היום. הם צמחו מתוך צורך חברתי סוציאליסטי בוער, לספק דיור המוני, זול, היגייני ופונקציונלי למיליוני פועלים שחיו בתנאים מחפירים. האדריכלים הצעירים בגרמניה האמינו שבית הוא מכונה למגורים, ושהעיצוב צריך לשרת את האדם ולא להפך.
"המטרה הסופית של כל פעילות יצירתית היא הבניין! ... אדריכלים, פסלים, ציירים, כולנו חייבים לחזור אל המלאכה... הבה ניצור יחד את המבנה החדש של העתיד, שיהיה בו הכל באפיון אחד: אדריכלות ופיסול וציור." (מתוך מניפסט הבאוהאוס, ולטר גרופיוס, 1919)
ההדגמה המובהקת ביותר לאידיאולוגיה הזו נמצאת ב"טבעת הפרסה" (Hufeisensiedlung) שבברלין, פרויקט שיכונים אדיר ממדים שתכנן האדריכל ברונו טאוט בין השנים 1925-1933. בניגוד למיתוס השגוי על באוהאוס לבן ואנמי, המודרניזם הברלינאי היה צבעוני להפליא. טאוט צבע את חזיתות המבנים באדום עז, כחול עמוק וצהוב חרדל, כדי להעניק חיים וכבוד לפועלים שחיו בהם. הוא תכנן חלונות ענקיים ורחבים, שתפקידם היה ללכוד כל קרן אפשרית של השמש האירופאית החיוורת, ולהכניס אור, אוויר ובריאות אל תוך הדירות הקטנות והמודרניות.
הגירה של רעיונות, מאוניברסיטה במזרח לדיונות חול
האוטופיה האדריכלית הזו נגנזה באכזריות. עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון בשנת 1933, בית הספר באוהאוס נסגר בטענה שמדובר באמנות מנוונת וחתרנית שפוגעת ברוח הגרמנית. אדריכלים רבים נאלצו להימלט על חייהם ולעזוב את מולדתם. ביניהם הייתה קבוצה אידיאליסטית של אדריכלים יהודים צעירים, כמו אריה שרון, שמואל מסטצ'קין וזאב רכטר, שלמדו במוסדות האדריכלות המתקדמים של אירופה והושפעו עמוקות מרעיונות הבאוהאוס והמודרניזם.
דמיינו אותם עולים על אוניות נוסעים בנמל טרייסט או בהמבורג, נושאים עימם במזוודות לא רק בגדים, אלא ספרי שרטוט, סרגלים, והכי חשוב, את עקרונות הבנייה החדשה. הם נוחתים היישר אל תוך תל אביב של שנות השלושים, עיר שצמחה מתוך דיונות החול בקצב מסחרר, קלטה עשרות אלפי עולים בעלייה החמישית, והייתה זקוקה נואשות לבנייה מהירה, פונקציונלית וזולה המבוססת על יציקות בטון. הרעיונות המהפכניים שהביאו איתם מאירופה פגשו את הצורך הבוער של העיר העברית הראשונה, והולידו את הניסוי האדריכלי המרתק ביותר במזרח התיכון.
הגיור של הבאוהאוס, איך מקררים בניין גרמני?
כאן מתחיל הקסם האמיתי של העיצוב. האדריכלים הצעירים הבינו מהר מאוד שהעתקה מדויקת של בניין מברלין לתוך תל אביב תייצר אסון אקלימי. חלונות הענק של אירופה, שנועדו לחמם את הדירות בחורף הברלינאי, יהפכו את הדירות בתל אביב לחממה רותחת ובלתי נסבלת תחת השמש הקופחת של אוגוסט. הם נדרשו לבצע גיור אקלימי ותרבותי מעמיק לסגנון כדי להתאימו לחיים החדשים.
הטרנספורמציה הייתה חכמה ומרתקת. החלונות האירופאים הענקיים הצטמצמו והפכו ל"חלונות סרט", פסים אופקיים שהותאמו כך שאפשרו תאורה חלקה ואוורור, תוך צמצום חשיפה ישירה לשמש. בעוד שבברלין הדגש היה על קליטת אור מרבי והתמודדות עם החורף האירופי, בתל אביב נוספו מרפסות שקועות שנוצקו לתוך חזית המבנה. המרפסות הללו יצרו צל תמידי על קירות הבית, וכלאו בתוכן את הבריזה הקרירה שהגיעה מן הים.
החידוש המהפכני ביותר היה עמודי התווך, המכונים "פילוטי". בשנת 1933, זאב רכטר תכנן את בית אנגל בשדרות רוטשילד, והוא נחשב לבניין שהכניס לראשונה באופן בולט את עמודי הפילוטי לאדריכלות התל אביבית. הרעיון היה פשוט וגאוני, לאפשר לאוויר החם לזרום מתחת לבניין ולקרר את המבנה, לשמור על רצף חזותי של הרחוב, ולאפשר שתילת גינה מוצלת לרווחת הדיירים. גם הגגות עברו מהפך דרמטי. הגגות המשופעים מאירופה, שנועדו להחליק את השלג הכבד בחורף, יושרו לחלוטין. הגגות השטוחים הפכו מיד למוקד החיים החברתיים של הדיירים בתל אביב, מקום שבו תלו כביסה באוויר הים, ערכו מסיבות בערבי הקיץ, וישנו בלילות חמים במיוחד לפני המצאת המזגן.
העיר הלבנה והעיר הארכיונית
בעוד שהמודרניזם של ברלין היה צבעוני, נועז ופוליטי, תל אביב נצבעה בצבע אחד שולט וברור. הבניינים כוסו בטיח לבן ובהיר, חומר זול וזמין שהחזיר את קרני השמש העזות במקום לספוג אותן. כך נולדה למעשה "העיר הלבנה" של תל אביב, אוסף נדיר וחי הכולל כיום למעלה מ-4,000 מבנים מודרניסטיים, אשר זיכה את העיר בתואר אתר מורשת עולמית של אונסק"ו.
ההבדל בין שתי הערים כיום הוא מהותי ומשקף את גורלן. תל אביב היא מוזיאון חי ונושם של הסגנון. אנשים עדיין חיים בתוך ההיסטוריה הזו, פותחים את חלונות הסרט, מזיעים במרפסות העגולות בקיץ, ושותים קפה מתחת לעמודי התווך שקורסים לעיתים מנטל הזמן והמזגנים המטפטפים עליהם. ברלין, לעומתה, היא העיר הארכיונית. היא משמרת את התיאוריה בצורה מוקפדת דרך "ארכיון הבאוהאוס" המרשים, ואת שיכוני המורשת של שנות העשרים, שעברו רסטורציה מדויקת ונותרו כעדות אילמת לנקודת ההתחלה של התנועה האוטופית שחלמה לשנות את העולם דרך בטון, זכוכית וצבע.
בפעם הבאה שאתם הולכים ברחובות תל אביב או מסיירים בברלין, נסו להרים את המבט מעל לקו החנויות של קומת הקרקע. חפשו את המרפסות המעוגלות, את חלונות הסרט האופקיים ואת הקווים הנקיים. אלו אינם סתם קירות אבן ישנים, אלא גשר היסטורי של רעיונות ואנשים, המחבר בין אידיאולוגיה גרמנית נוקשה לבין פרגמטיות ים-תיכונית חופשית שמצאה לעצמה בית חדש במזרח.
לעוד תמונות, המלצות בזמן אמת וסיפורים נסתרים מהרחובות המרתקים של העיר, אתם מוזמנים לעקוב אחריי באינסטגרם!
תגובות