ברלין היא עיר שמסרבת להישאר בתוך המסגרת. מי שמטייל בה מספיק זמן לומד שהאמנות כאן לא זקוקה למוזיאונים המפוארים של אי המוזיאונים, והיא בטח לא נעולה מאחורי חבלים וזכוכיות. היא חיה, נושמת ומתפרצת בכל פינה במרחב הציבורי: על קירות הבטון של שיכוני המגורים, בסמטאות הנסתרות, בבונקרים התת-קרקעיים, ואפילו, בצורה הבלתי צפויה מכולן, ממש באמצע המים. כל מי שנסע ברכבת העירונית על גשר אוברבאום, או ישב לבירה בשעת שקיעה קיצית של חודש יוני על גדות נהר השפרה (Spree), לא יכול היה לפספס את המראה המ

כשחייתי בישראל, הייתי תל אביבי בכל רמ"ח איבריי. עבורי, ירושלים תמיד הייתה "מורכבת", עיר של אבנים כבדות, היסטוריה דחוסה ומערכת יחסים של אהבה ויראה מרחוק. יום אחד החלטתי לקחת סיור מודרך בסמטאותיה, ופתאום גיליתי אותה דרך הסיפורים. התחברתי לקירות, לאבנים, לנשמה של העיר, ואף שנשביתי בקסמה, הלב שלי נותר תל אביבי. כשעברתי לברלין והתמקמתי בביתי השני, בשדרה הכי "תל אביבית" באזור פנצלאואר ברג, לא תיארתי לעצמי שירושלים תהיה קרובה אליי יותר מתמיד. ביום ירושלים, אני תמיד חוזר אל המקום שבו