מי שמכיר את ברלין יודע שהקיץ בעיר הוא לא רק עניין של מזג אוויר, אלא מצב תודעתי. אחרי חודשים ארוכים של חורף אפרורי, העיר עוברת מהפך קיצוני: הרחובות מתמלאים בחיים, הבירגארדנים נפתחים, והברלינאים פושטים את המעילים ויוצאים לנצל כל רגע של אור. ברלין בקיץ היא עיר של חופש מוחלט, והפסטיבלים שמתקיימים בה הם הביטוי המזוקק ביותר של האופי הזה. זהו זמן שבו הגבולות בין המרחב הציבורי לבמות המופעים מיטשטשים - חצרות של מוזיאונים הופכות לרחבות ריקודים, ותחנות רכבת ישנות מארחות מצעדים צבעוניים

בברלין, אפילו הקירות של המועדונים מספרים סיפור היסטורי. אחרי נפילת החומה, מזרח העיר הייתה מלאה בחורבות תעשייתיות נטושות. החללים האפלים והעצומים האלה הפכו למגרש המשחקים של סצנת הטכנו הלא-חוקית, ומועדונים אגדיים נולדו בתוכם: Tresor  קם לתחייה בכספת נטושה של בית כלבו, ו הברגהיין  המפורסם נולד בתחנת כוח ישנה. אבל סיפור דומה ומרתק לא פחות קרה גם למבשלות הבירה הענקיות של העיר. בפוסט הזה נצא למסע בעקבות הגלגול המדהים שלהן. "הבטן של ברלין": כשפרנצלאואר ברג הייתה בירת הבירה כדי להבין