לפני פחות משבועיים, ב-30 ביוני 2026, ניק קייב עלה על הבמה המרשימה של ה-Waldbühne כאן בברלין, במסגרת סיבוב ההופעות הנוכחי שלו שממשיך בימים אלו ברחבי גרמניה. החזרה שלו לעיר הזו, גם אם לערב אחד, היא לעולם לא סתם עוד תחנה בסיבוב הופעות, היא הזדמנות מושלמת לעצור רגע ולספר את הסיפור העמוק והמורכב של הקשר שלו עם העיר. כשחושבים על ברלין של שנות ה-80, אי אפשר שלא לדמיין את הקול העמוק, את החליפה השחורה ואת הדימוי הבלתי נשכח של ניק קייב. הוא לא היה סתם מוזיקאי שעבר לעיר, הוא היה הזר שהג

מי שמכיר את ברלין יודע שהקיץ בעיר הוא לא רק עניין של מזג אוויר, אלא מצב תודעתי. אחרי חודשים ארוכים של חורף אפרורי, העיר עוברת מהפך קיצוני: הרחובות מתמלאים בחיים, הבירגארדנים נפתחים, והברלינאים פושטים את המעילים ויוצאים לנצל כל רגע של אור. ברלין בקיץ היא עיר של חופש מוחלט, והפסטיבלים שמתקיימים בה הם הביטוי המזוקק ביותר של האופי הזה. זהו זמן שבו הגבולות בין המרחב הציבורי לבמות המופעים מיטשטשים - חצרות של מוזיאונים הופכות לרחבות ריקודים, ותחנות רכבת ישנות מארחות מצעדים צבעוניים

בברלין, אפילו הקירות של המועדונים מספרים סיפור היסטורי. אחרי נפילת החומה, מזרח העיר הייתה מלאה בחורבות תעשייתיות נטושות. החללים האפלים והעצומים האלה הפכו למגרש המשחקים של סצנת הטכנו הלא-חוקית, ומועדונים אגדיים נולדו בתוכם: Tresor קם לתחייה בכספת נטושה של בית כלבו, ו הברגהיין המפורסם נולד בתחנת כוח ישנה. אבל סיפור דומה ומרתק לא פחות קרה גם למבשלות הבירה הענקיות של העיר. בפוסט הזה נצא למסע בעקבות הגלגול המדהים שלהן. "הבטן של ברלין": כשפרנצלאואר ברג הייתה בירת הבירה כדי להבין