אם יצא לכם לבקר ב-East Side Gallery המפורסמת, אותה רצועת חומה אייקונית באורך קילומטר וחצי הנושקת לנהר השפרה, חוויתם אמנות רחוב במובן הממוסד והמפוקח שלה. בניגוד למיתוס, היצירות שם אינן קפואות לחלוטין מאז שנת 1990, רוב קטעי החומה מתחלפים ומתחדשים פעם בעשור, אך התהליך הזה נעשה תחת פיקוח הדוק של ועדה רשמית המזמינה אמנים נבחרים לבטא את עצמם. גם כשרואים שם קטעי חומה לבנים וריקים, הם אינם הזמנה פתוחה לעוברי אורח, אלא שלבי הכנה מבוקרים לקראת הציור הרשמי הבא. אם אתם רוצים לפגוש את הדו

כשנכנסים ל חצר שוורצנברג , התחושה היא של כניסה למנהרת זמן אל ברלין המחתרתית של שנות ה -90 . הקירות מכוסים בשכבות אינסופיות של גרפיטי, מדבקות ופוסטרים, אבל בתוך כל ה"רעש" הוויזואלי הזה, אי אפשר לפספס את הדיוקן העצום של אנה פרנק. היצירה הזו, מעשה ידיו של האמן האוסטרלי ג'ימי סי (James Cochran), היא לא עוד ציור קיר. היא פעימת לב שקפאה על הבטון, והיא מצליחה לעשות את מה שספרי היסטוריה רבים נכשלים בו, להפוך את אנה פרנק מילדה בשחור,לבן לנפש חיה שמתבוננת בנו כאן ועכשיו. ג'ימי סי: האמ

יש רגעים בברלין שבהם העיר פתאום "קורצת" לך. זה בדרך כלל קורה כשמפסיקים להסתכל על המדרכה או על מסך הטלפון, ומתחילים להרים את העיניים למעלה, אל מעבר לקו הקומה הראשונה. שם, בפינות נסתרות או על קצות מרזבים, מחכה הפרס למי שבאמת סקרן לגבי הרחוב: דמות גבינה צהובה, קטנה וממזרת, שנראית כאילו היא תמיד הייתה שם, משקיפה על הקצב של העיר בחיוך מחורר. המפגש הראשון שלי איתה היה מקרי לגמרי, בתוך השגרה המהירה של ה- Mitte (מיטה). ופתאום, ממש ליד הכניסה המיתולוגית של ה- Haus Schwarzenberg (חצ

באחד הסיורים שהדרכתי, בעודנו עומדים בחצר של האוס שוורצנברג, הבחנתי פתאום ביצירה חדשה על הקיר. משהו קטן, כמעט נסתר, שלא היה שם יום קודם....