יום הבנ"ה: איך ברלין המציאה את ההומוסקסואליות
- shai doitsh שי דויטש
- לפני יומיים (2)
- זמן קריאה 6 דקות
ה-17 במאי יום הבנ"ה, היום הבינלאומי נגד להט"בופוביה, מצויין בכל שנה בתאריך בו ארגון הבריאות העולמי הוציא את ההומוסקסואליות מרשימת המחלות בשנת 1990. עבור ברלין, זהו יום של חשבון נפש היסטורי עמוק. בפוסט הזה נצא למסע דרך הדמויות המרתקות שעיצבו את המציאות שלנו, הניצחונות שנחטפו ברגע האחרון והמציאות המורכבת שאנחנו חיים בה ב-2026.
הולדת המאבק: קרל מריה קרטבני והקרב על החוק הגרמני
כדי להבין מדוע ברלין הפכה למרכז המהפכה הזו, צריך לחזור לשנה הגורלית 1871. זו השנה שבה גרמניה אוחדה לאימפריה אחת תחת הנהגת פרוסיה. עד לאותו רגע, החוקים בנסיכויות השונות היו שונים, אך עם האיחוד נולד "קוד העונשין הגרמני" (Reichsstrafgesetzbuch). פרוסיה, שהייתה המדינה הדומיננטית והשמרנית ביותר, כפתה את חוקיה על שאר גרמניה, וב-1 בינואר 1872 נכנס לתוקף "סעיף 175" המפורסם. הסעיף קבע כי "מעשי סדום" בין גברים הם פשע שדינו מאסר.
כאן נכנס לתמונה קרל מריה קרטבני. קרטבני, עיתונאי והוגה דעות שחי ופעל בברלין, הבין שהחוק הזה הוא אסון. כבר ב-1869, כשהחלו הדיונים על ניסוח החוק המאוחד, הוא החל להפיץ מכתבים וחוברות אנונימיות שנשלחו לבכירי הממשל הפרוסי. קרטבני עשה דבר גאוני: הוא הבין שכל עוד הדיון נשאר בשדה הדתי של "חטא", הקהילה תפסיד. לכן, הוא המציא שפה חדשה וטבע לראשונה את המונחים
"הומוסקסואליות" ו"הטרוסקסואליות". הוא טען כי מדובר בתכונה מולדת וביולוגית, ולכן אין למדינה זכות להעניש עליה בדיוק כפי שאינה מענישה אדם על צבע עיניו. גרמניה הפכה לזירת הקרב המרכזית כי שם נחקק החוק הכי מפורש והכי רודפני של התקופה, וקרטבני היה הראשון בעולם שהציב מולו מראה מדעית ומוסרית. האומץ שלו להגדיר את האהבה בשמה, תוך סיכון חירותו בברלין השמרנית, הוא שהניח את אבן הפינה לתנועת הגאווה העולמית.
הדרמה של 1929: קורט הילר והפספוס ההיסטורי הגדול
אם קרטבני נתן לנו את המילים, קורט הילר היה האיש שניסה להפוך אותן למציאות פוליטית. הילר נולד בברלין ב-1885 למשפחה יהודית אמידה, והיה אינטלקטואל חריף, משפטן בהשכלתו ופציפיסט בנשמתו. הוא היה דמות רדיקלית ולוחמנית שלא הסתפק בהסברים רפואיים עדינים, עבורו המאבק היה על חירות הפרט והזכות להנאה. בשנת 1929, כשהוא בן 44 ודמות מפתח בחיי התרבות של ברלין, המתח בעיר הגיע לנקודת רתיחה. ברלין של רפובליקת ויימאר חיה על הקצה, מצד אחד מועדונים גאים תוססים וחופש אמנותי חסר תקדים, ומצד שני עלייה מדאיגה של כוחות שמרניים ונאציים שכינו את העיר "בבל המודרנית".
הילר והוועדה המדעי-הומניטרית ניהלו לובי פוליטי אגרסיבי בתוך בניין הרייכסטאג. ב-16 באוקטובר 1929, המתח התפרץ בחדר הוועדה: ברוב דחוק של 15 מול 13, ועדת המשפטים הצביעה בעד ביטול סעיף 175. ברלין הייתה בשכרון חושים, הניצחון היה במרחק נגיעה מהמליאה. אך אז הגיעה הדרמה ששינתה את פני המאה: שבוע בדיוק לאחר ההצבעה, הבורסה בוול סטריט קרסה. "יום חמישי השחור" שלח את גרמניה לכאוס כלכלי ופוליטי מהיר, הממשלה התפרקה, והדיון הסופי בחוק מעולם לא הגיע לקריאה בפרלמנט. הנאצים ניצלו את הייאוש, והילר עצמו היה מהראשונים להיעצר ולהישלח למחנה ריכוז. הפספוס של 1929 נותר עד היום אחד הפצעים הכואבים ביותר בהיסטוריה הברלינאית.
הצל הארוך של סעיף 175: שחרור שלא הגיע לכולם
שנת 1945 הביאה איתה את השחרור מהנאציזם, אך עבור אלפי גברים בברלין, השחרור היה אשליה בלבד. הטרגדיה האנושית הזו היא כתם בלתי נמחה על הדמוקרטיה הגרמנית הצעירה. גברים ששרדו את זוועות מחנות הריכוז, עונדים את המשולש הוורוד, לא חזרו הביתה ב-1945. בעלות הברית וגרמניה המערבית החדשה בחרו להשאיר את "סעיף 175" בספר החוקים, ואפילו להשתמש בגרסה הנאצית המורחבת שלו. הניצולים שנחלצו מהמחנה נלקחו לעיתים ישירות לבתי הכלא הגרמניים כדי "לסיים את תקופת מאסרם", שכן לפי החוק היבש הם עדיין נחשבו לפושעים. המדינה שנבנתה מחדש פשוט סירבה להכיר בהם כקורבנות.
רק בשנת 1969 החלה הקלה מסוימת בחוק, כשהמדינה הפסיקה להעניש על יחסים בהסכמה בין בגירים מעל גיל 21. אך החוק עצמו נשאר בספרים כצל מאיים במשך עשורים נוספים. הקהילה נאלצה להמשיך לחיות במחתרת, תחת עינה הפקוחה של המשטרה, גם בעשורים שבהם המערב כולו החל לעבור מהפכה ליברלית.
השינוי הגדול הגיע רק בשנת 1994, חמש שנים לאחר נפילת החומה. כחלק מתהליך איחוד חוקי המזרח והמערב, הוחלט לבטל את סעיף 175 לחלוטין. במזרח גרמניה החוק בוטל דה-פקטו כבר שנים קודם לכן, והאיחוד אילץ את המערב להיפטר סופית מהשריד החשוך הזה. זה היה הרגע שבו, לראשונה מזה 122 שנה, גברים בברלין היו חופשיים לאהוב מבלי שיוגדרו כפושעים על ידי המדינה.
השלמת הצדק ההיסטורי התרחחה רק ביוני 2017. גרמניה התנצלה רשמית על הרדיפה הממושכת, והפרלמנט הצביע על חוק לשיקום כבודם של הקורבנות וביטול הרשעותיהם של למעלה מ-50,000 גברים שנשפטו תחת הסעיף מאז סיום המלחמה. רק אז החלה המדינה לשלם פיצויים כספיים לקורבנות המעטים שנותרו בחיים, צעד סמלי שהגיע עשורים מאוחר מדי עבור רובם, אך היה חיוני כדי לסגור את המעגל המדמם הזה.
ציר הזמן של החופש: מצעדים, הפגנות וניצחונות
החופש של ברלין נבנה ברחובות, בצעקות ובמאבקים עיקשים לאורך השנים:
1979: ה-CSD הראשון.
ב-30 ביוני 1979 התקיים בברלין מצעד הגאווה הראשון תחת הכותרת "Christopher Street Day". זו לא הייתה מסיבה צבעונית כמו היום, אלא הפגנה פוליטית זועמת של כ-450 אמיצים שצעדו מול השמרנות הגרמנית ודרשו להיראות במרחב הציבורי ללא פחד וללא סעיף 175. המצעד סימן את לידתה של תנועת הגאווה המודרנית בגרמניה.
2001: שותפות רשומה.
לאחר מאבקים משפטיים ארוכים, גרמניה אישרה את ה-"Lebenspartnerschaft", איחוד אזרחי שהעניק לזוגות להט"ב זכויות חלקיות. למרות שזה לא היו נישואין מלאים, זה היה הרגע שבו המדינה הודתה לראשונה שלאהבה הזו יש מעמד חוקי שמגיע לו הגנה. זה היה צעד פסיכולוגי חשוב בדרך לשוויון מלא.
2017: נישואין לכולם.
ביוני 2017, ברגע דרמטי בבונדסטאג, הצביעו חברי הפרלמנט בעד "Ehe für alle" (נישואין לכולם). המהלך הזה העניק שוויון זכויות מלא, כולל אימוץ משותף של ילדים, והפך את ברלין לאחת הערים הכי ליברליות בעולם עבור משפחות גאות, תוך תיקון עוול של עשורים שבהם משפחות אלו חיו בצל.
2026: חוק ההגדרה העצמית.
השנה ברלין חוגגת את כניסתו לתוקף של חוק ההגדרה העצמית המהפכני. החוק מאפשר לאנשים טרנסים, א-בינאריים ואינטרסקס לשנות את מינם ושמם במסמכים הרשמיים על סמך הצהרה אישית בלבד, ללא צורך בוועדות רפואיות משפילות או אבחונים פסיכיאטריים כפי שהיה נהוג בעבר. זהו שיא של מאבק לריבונות על הגוף והזהות.
משפחה והורות: ברלין מול ישראל
בנושא הקמת המשפחה, ברלין וישראל מייצגות עולמות שונים לחלוטין. בעוד שישראל היא מעצמת פריון ופונדקאות, גרמניה נוקטת בגישה אתית ושמרנית יותר.
אימוץ: מאז 2017, אימוץ בגרמניה פתוח לזוגות להט"ב באופן שווה לחלוטין, והמדינה מעודדת מודלים של משפחות אומנה ואימוץ בתוך הקהילה כחלק בלתי נפרד מהמרקם החברתי.
פונדקאות: פונדקאות אינה חוקית בגרמניה באופן גורף. זוגות ברלינאים רבים המבקשים להביא ילדים בדרך זו נאלצים לצאת למסעות ארוכים ויקרים מעבר לים, תהליך שגורר אחריו מאבקים משפטיים מורכבים להכרה בהורות עם חזרתם לעיר.
הורות משותפת: ברלין היא בירת ה-"Co-Parenting". ישנם מרכזים ופלטפורמות המפגישים בין גברים לנשים המעוניינים לגדל ילד יחד ללא קשר זוגי, מודל שהופך לנפוץ ומקובל מאוד בעיר ומאפשר בניית משפחה על בסיס שותפות וחברות עמוקה.
המציאות של 2026: תוכנית "Live Democracy" והמאבק בשנאה
למרות ההתקדמות, ברלין של השנים האחרונות מתמודדת עם עלייה בדיווחים על מקרי אלימות להט"בופוביים. הממשלה הגרמנית לא נשארת אדישה והשיקה את התוכנית הלאומית "Demokratie leben!" (לחיות דמוקרטיה). זוהי תוכנית תקצוב ענקית התומכת בפרויקטים חברתיים ברחבי העיר שנלחמים בקיצוניות וגזענות. התוכנית מממנת סדנאות בבתי ספר, הכשרות לשוטרים וקמפיינים להעלאת מודעות, מתוך הבנה שהדמוקרטיה והחופש אינם מובנים מאליהם ושיש להגן עליהם באופן אקטיבי מדי יום מול גלים של שנאה.
השומרים של השכונה: MANEO ומרכז הדיווח
כשמדברים על "קהילה למען קהילה", מדברים על MANEO. הפרויקט הזה הוקם ב-1990 כחלק ממרכז Mann-O-Meter המיתולוגי בשונברג, והוא הפך למגן החשוב ביותר של הקהילה בעיר. MANEO הוא ארגון אזרחי עצמאי שנועד לתת מענה למקרים שבהם הקורבנות חוששים לפנות למשטרה. הוא אוסף נתונים, מפעיל קו חם ומציע ייעוץ משפטי ותמיכה נפשית לקורבנות תקיפה. בנוסף, המרכז מפעיל את אחת המרפאות החשובות בעיר לבדיקות STD (מחלות מין) בחינם או בעלות סמלית לקהילה, מקום בטוח ללא שיפוטיות ששומר על בריאות הקהילה מבפנים.
הבטון שזוכר: האנדרטה בטירגארטן והדיאלוג עם העבר
אחרי כל החוקים והנתונים, הדרך הטובה ביותר להרגיש את כובד המאבק היא לעמוד מול האנדרטה להומואים שנרדפו תחת הנאציזם בטירגארטן. לאחר מאבק ציבורי ארוך, הבונדסטאג החליט ב-2003 על הקמתה, והיא נחנכה ב-2008. האנדרטה עוצבה על ידי צמד האמנים אלמגרין ודראגסט (Michael Elmgreen & Ingar Dragset), והעיצוב שלה הוא מהלך אדריכלי מבריק: היא עשויה מבטון אפור ומעוצבת כקובייה המוטה מעט הצדה, בדיוק באותו גודל וצורה של אבני הסטלה המרכיבות את אנדרטת השואה של פיטר אייזנמן הסמוכה.
הדיאלוג הזה אינו מקרי. הוא נועד להראות שהרדיפה של הקהילה הגאה הייתה חלק בלתי נפרד מאותו מנגנון רשע, אך גם להדגיש את הייחודיות של הסבל הזה. בתוך קוביית הבטון הקרה משובץ חלון קטן, ובו מוקרן בלופ סרטון של זוג גברים מתנשקים. האנדרטה הזו היא עדות חיה לכך שהמאבק על החופש אינו רק משפטי, הוא על הזכות להיות נראה ולאהוב במרחב הציבורי. היא עומדת שם, קרה וחשופה, ומזכירה לנו שכל מרצפת וכל חוק בברלין נכתבו בדם ובדמעות של מי שסירבו להישאר שקופים.
המקום: האנדרטה להומואים שנרדפו תחת הנאציזם (Denkmal für die im Nationalsozialismus verfolgten Homosexuellen).
הכתובת: Eberstraße, 10117 Berlin (בצד המזרחי של פארק הטירגארטן, מול אנדרטת השואה).
איך להגיע: קווי ה-S-Bahn או ה-U-Bahn לתחנת Potsdamer Platz או Brandenburger Tor, ומשם הליכה קצרה ברגל לאורך ה-Eberstraße.
רוצים להכיר את הסיפורים האלו מקרוב, בסמטאות שבהן הם קרו?
אני מזמין אתכם להצטרף אליי לסיור גאווה ברלינאית. יחד נצא למסע בעקבות קרטבני, הילר והירשפלד, נבקר בנקודות הציון המכריעות של המאבק בלב שונברג והטירגארטן, ונבין איך ברלין הפכה מהמקום הכי חשוך בעולם למגדלור של חופש.
המאבק בלהט"בופוביה בברלין הוא מסע שלא נגמר. מקרל מריה קרטבני שנתן לנו מילים, דרך קורט הילר שנלחם בפרלמנט, ועד למתנדבים של MANEO ששומרים עלינו ברחובות היום. ב-17 במאי הזה, אנחנו זוכרים שזכויות הן לא משהו שמקבלים פעם אחת וזהו, הן דורשות ערנות, אומץ ובעיקר – קהילה ששומרת אחת על השנייה.
לעוד סיפורים על המאבקים והאנשים שמעצבים את ברלין של היום, אתם מוזמנים לעקוב אחריי באינסטגרם!
תגובות