תמיד האמנתי שהדרך הכי טובה להבין עיר היא דרך הרגליים. לא בנסיעה באוטובוס תיירים, אלא בשיטוט איטי ברחובות, כשמרימים את העיניים ומקשיבים לקירות. אמנות הרחוב מספרת את הסיפור האמיתי של העיר ושל אנשיה - את המאבקים, החלומות והיצירתיות שלה. זה מה שאני מאמין בו, וזו החוויה שאני מעביר בסיורים שלי. ומה משלים את החוויה הזו? מה הדבר השני שהרחוב מציע, שמספר סיפור לא פחות מרתק? כמובן, אוכל הרחוב. במהלך מסעותיי הרבים ברחובות העיר, אני אוהב לגלות את הטעמים המיוחדים שלה, להכיר אותה ואת הסיפור

יש רגעים בברלין שבהם העיר פתאום "קורצת" לך. זה בדרך כלל קורה כשמפסיקים להסתכל על המדרכה או על מסך הטלפון, ומתחילים להרים את העיניים למעלה, אל מעבר לקו הקומה הראשונה. שם, בפינות נסתרות או על קצות מרזבים, מחכה הפרס למי שבאמת סקרן לגבי הרחוב: דמות גבינה צהובה, קטנה וממזרת, שנראית כאילו היא תמיד הייתה שם, משקיפה על הקצב של העיר בחיוך מחורר. המפגש הראשון שלי איתה היה מקרי לגמרי, בתוך השגרה המהירה של ה- Mitte (מיטה). ופתאום, ממש ליד הכניסה המיתולוגית של ה- Haus Schwarzenberg (חצ