הראשון ביולי 1989 היה יום שבת סגרירי למדי במערב ברלין. העיר הייתה עדיין מוקפת בחומה אפורה ואטומה, השמיים היו מעוננים, וגשם דק החל לרדת על שדרת הקורפירסטנדאם היוקרתית. מול חנויות המעצבים, חלונות הראווה המהודרים ובתי הקפה הבורגניים של רובע שרלוטנבורג, התייצבה קבוצה קטנה ומוזרה למראה של כמאה וחמישים צעירים שיצאו לחגוג את מצעד האהבה (Love Parade) הראשון. הם לא נראו כמו קהל של קונים אופייני לשדרת הקודאם בבוקר יום שבת, אלא יותר כמו חבורת חולמים שהלכו בעקבות רכב מסחרי פשוט, שעליו הו

מי שמכיר את ברלין יודע שהקיץ בעיר הוא לא רק עניין של מזג אוויר, אלא מצב תודעתי. אחרי חודשים ארוכים של חורף אפרורי, העיר עוברת מהפך קיצוני: הרחובות מתמלאים בחיים, הבירגארדנים נפתחים, והברלינאים פושטים את המעילים ויוצאים לנצל כל רגע של אור. ברלין בקיץ היא עיר של חופש מוחלט, והפסטיבלים שמתקיימים בה הם הביטוי המזוקק ביותר של האופי הזה. זהו זמן שבו הגבולות בין המרחב הציבורי לבמות המופעים מיטשטשים - חצרות של מוזיאונים הופכות לרחבות ריקודים, ותחנות רכבת ישנות מארחות מצעדים צבעוניים